בינתיים אין שם
פעם זה היה בלוג על שדרות, עכשיו צריך לחשוב מה לעשות איתו...
פוסטים אחרונים
- כלבה למסירה 12/8/09
- בלוק 535 דירה 4 13/7/09
- החזרה לספסל הלימודים כסמל 12/1/09
- מתי הבנתי שפרצה מלחמה 2/1/09
- אמון 27/12/08
- יורים עלינו 24/12/08
ארכיון
על קורבניות, מסכנות והתנדבות
הרגיעה באזור שדרות מביאה עמה יותר מכל דבר אחר מצוקה חדשה לתושביה. בעיר בה התרגלו אזרחיה לרחמי הציבור, לקבוצות מתנדבים אידיאליסטיים יותר או פחות ולערמות ממתקים לילדים, הרגיעה כמוה כאסון ממשי לתפיסת המסכנות וה"מגיע לי". כי הרי המסכנות הפרפריאלית שפרנסה מספר אינסופי של כתבות, תמונות, דעות ודיונים תדעך במהירות בתקופה הקרובה, לפחות עד סוף הרגיעה, וכך תרד שדרות מהכותרות ומספר המתנדבים בעיר יקטן בהדרגה. במילים אחרות, תם עידן הפראיירים בעיר.
זה לא שאני מתנגד להתנדבות בעיר, להפך, אני מברך על רוב מבצעי ההתנדבות אפילו כאשר מטרתם האמיתית נועדה ליחסי ציבור של תאגיד זה או אחר. הבעיה מתחילה כאשר תושבי העיר כל כך מאמינים בהיותם קורבנות ובזכותם לקבל עזרה מהציבור עד כדי נטישת האחריות העצמית. הבעיה ממשיכה כאשר האשמת התושבים בהתדרדרות לרחמים עצמיים נתפסת כבגידה במסורת הפוליטקלי קורקט וכן כמתנשאת ויהירה.
תושבי שדרות אכן זקוקים ושמחים לקבל עזרה, אולם אין זה אומר שהם עיוורים, נכים או פיסחים. אף אחד לא צריך להגיע לבנייני העיר ולעדור בשבילם את הגינה, אף אחד לא צריך לנקות את רחובותיה המזוהמים של העיר, אף אחד לא צריך לשלם מחירים מופקעים על המוצרים בעיר רק בגלל שהגיע מהמרכז לעשות קניות לשבת.
על שדרות עברו ויעברו תקופות לא קלות. הממשלה מזניחה, הטרוריסטים יורים רקטות, העסקים נסגרים, חיי התרבות שוקעים ובכלל, החיים הם לא פיקניק. ועדיין, כתושב בעיר במהלך השנתיים האחרונות אני מבחין בהתפתחותה של תלותיות מקוממת, בעיר שהפכה רדומה ועצלנית ובתושבים שהתרגלו במהירות למצב החדש והפסיקו לחלוטין לנסות ולעזור לעצמם מתוך ידיעה שהציבור הרחב כבר יעשה בשבילם.
אולי בשלב זה חשוב לעשות סדר ממשי בנושא המסכנות. יש אנשים עניים גם בירושלים ותל אביב, יש גינות לא עדורות גם בראשון לציון ובחיפה ויש רחובות מלוכלכים בכל הארץ. אף מתנדב איננו גנן ובטח שלא עובד עירייה ולמרות זאת, נוצר מצב בו חלק גדול מהמתנדבים מתפקדים ללא ידעתם כעובדי רס"ר של תושבים כל כך עמוסים ברחמים עצמיים עד כדי ניצול כל מי שבא להושיט יד לעזרה.
בעיני זהו הזמן להפסיק. הרגיעה אמורה לפקוח את עיני התושבים מחד והמתנדבים מנגד. אף מתנדב לא חייב להסכים לכל משימה מנצלת שנדרשת ממנו, אף אזרח שמגיע לעשות קניות לא אמור לשלם מחירים מופקעים על קופסת גבינה. אם אתם באמת מעוניינים לעזור אתם יכולים להזמין את התושבים לעבוד איתכם. כי הרי בסופו של דבר, זו העיר שלהם והאחריות שלהם.
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תומר
אהבתי מאוד. מעורר מחשבה
ל A Bitter Old Bulldog.
חותם על כל מילה שכתבת.
ישנה סיבה מסויימת מדוע אותה "בכיינות", או ליתר דיוק דרישות נוקבות, הייתה קיימן לפני הקסאמים, וגם כיום. העיר שדרות הוזנחה, ביחד עם רבות מעיירות הפיתוח השונות בעבר. בית הספר המקיף לדוגמה, לא נתן לתושבים את האפשרות ללמוד מקצועות עיוניים, עד לשנות ה-70, ורק בזכות לחץ התושבים, הדבר השתנה. כמו כן, העיר הסכימה לקלוט בתחילת שנות ה-90 אלפי עולים חדשים, והמדינה מיאנה מלעזור בחיזוק האוכלוסיות העולות. דוגמאות נוספות רבות מדוע העיר קופחה, קיימות, וזה נע מתקציבים להתייחסות. שדרות היא עדיין לא כפר ערבי - המקופח הרבה יותר - אך אכן נמצאת למטה בסולם ההעדפות.
הגברת גולן אף הייתה בשבוע הזה בכנס שימוע ציבורי בסינמטק שדרות, ושמעה בדיוק את התלונות השונות כלפי ממשלת ישראל. האם ניתן להגדיר זאת כ"בכיינות"? כשהממשלה מסרבת להשתמש במערכות הגנה שהיו יכולות להיות משומשות כבר היום, במקום להשקיע על אותה כיפה, שתהיה מוכנה רק בעוד שנתיים (וגם, לפי הדיווחים, לא תוכל להתמודד עם הקסאמים)? האם מדובר בבכיינות, כשנבנים תחנות אוטובוס ממוגנות, כשנכים לא יכולים להיכנס אליהם? האם זה הגיוני, שכשבית נפגע מקסאם ונהרס לו, המדינה לא ממהרת לעזור לאזרח שביתו נפגע? והיו עוד דוגמאות רבות אחרות שהועלות באותו שימוע ציבורי, שאף אחת מהן לא צריכה להיות מתוארת בתור בכיינות.
אני גורס שזוהי לא בכיינות, אלא רגשות שבאים ממקומות העמוקים ביותר, עקב קיפוח מתמשך, וחוסר יחס מתמשך, ממשלות ישראל השונות עד כה, עם ובלי קסאמים. אין ספק שיש צורך לראות בפעילות רבה יותר של תושבי העיר - למרות שגם היא קיימת כבר, לידיעתכם - להתמודד, אך ללא תמיכה מהמדינה עצמה, בהחלט נוצר ייאוש מסויים, ותחושה שהשאירו את העיירה לבדה ומוכה.
אמרת יפה וגם התבטאת מצויין.
חוץ מזה תחשוב טוב, לעצמך, האם מתאים לך לייצג את המדינה דווקא מתוך המשבצת המטורפת שבה אתה נמצא.
בראבו. הגדרת במלים מדוייקות מאוד בעיה צורמת. ביום רביעי פגשתי במרכז העיר אמריקאי נחמד שהסתובב עם מעטפה מלאה כסף וחיפש למי לחלק. אחד מהשכנים שלי שאל אותו, בנימוס, למה הוא חושב שזאת צורה להתייחס לבני אדם, וההוא נעלב נורא, הלא היו לו כוונות טובות!
אתה ודאי ראית את גשם הממתקים שירד כאן על הילדים בפורים, והמצות בפסח. משהו מאוד-מאוד לא תקין בדבר הזה
לפי מה שאני זוכר , הבכיינות היתה שם גם לפני הקאסמים , רק שהיא היתה על משהו אחר .
בלי קשר , הזעם שלי הוא על הטראומות של הילדים שם , המבוגרים יסתדרו כי זו המדינה שלנו וככה חיים פה .
כתבת עם עניים פקוחות
כתבת כי איכפת
יישר כוח
ועשה מה שאפשר
לשנות את המצב.