Losing My Religion (וגאה בכך)
אזהרה: בפוסט זה יש כ-3,000 מילים.
במוסף הארץ של סוף השבוע הזה מופיע ראיון עם פרופ' ריצ'רד דוקינס, המדען הבריטי הידוע. הראיון התקיים לרגל התרגום לעברית של ספרו "יש אלוהים? - האשליה הגדולה של הדת". בשיחה עמו מתמצת דוקינס את השקפתו ואת נקודות המפתח של התיזה שלו בנושא האלוהות והדת.
ומכיוון שאני לא צריך לתמצת את מה שיש לי למשפט אחד, גם אפרט בהרחבה:
- הוא מראה שוב ושוב כיצד הדת מקדמת בורות וחוסר ידע, ואיך כל דבר שעדיין אינו ברור לנו נפתר בה ע"י החותמת "מעשה אלוהים" (ואז הרי כבר לא צריך להסביר כלום). חלק גדול לא פחות פוסל את כל קונספט האבולוציה, למרות שזה הוכח שוב ושוב במחקרים מדעיים רבים.
דוקינס מסביר שהמוח האנושי של הרך הנולד "מתוכנת" לתת אמון אוטומטי באנשים המבוגרים ממנו. זהו צורך אבולוציוני, שגורם לתינוק להיות ממושמע ל"מבוגר האחראי בשטח". וכך, אותו חלק שנועד למשמע את התינוק שיקשיב ויפנים את "אל תקפוץ למים כדי שלא תטבע", מפנים גם את "יש אלוהים אחד לעולם, והוא רואה ויודע הכל". העולל הופך ל"תינוק שנשבה", וגורר את אמונתו הלא-רציונלית לשארית חייו. "אין דבר כזה תינוק נוצרי", גורס דוקינס, "כמו שאין דבר כזה "תינוק רפובליקני". ילדים עדיין לא עמדו על דעתם העצמאית ואינם יכולים להחליט מה עמדתם לגבי הדת, כפי שאינם יכולים להחליט מה עמדתם בנושא הפוליטי. האמונה שבהם היא תוצאה של לא יותר משטיפת מוח.
"יש אלוהים?" יכול להיות נקודת ציון חשובה במאבק. הנקודה בה יחליטו האתאיסטים להשיב מלחמה. הספר הזה מסוגל להיות כלי חשוב לזקיפת ראשם של אלו שמעדיפים את הרציונליות, ההגיון והמדע על פני סיפורי עמים שהשתרשו כ"כ חזק בחברה עקב תקלה תרבותית נגררת. הוא יכול להיות יריית הפתיחה למאבק אתאיסטי עולמי רחב.
- אבל דת היא בכלל לא עניין של הוכחה, אלא של אמונה
הארגומנט הזה, על פי דוקינס, הוא אחת הדרכים בהן הדת הופכת את חסרונה המובנה ליתרונה. מכיוון שאי אפשר להוכיח את אמיתותה של הדת, השיח הדתי תמיד עודד את האמונה ללא סיג. יותר מכך - ככל שאתה יותר "מאמין עיוור", כך אתה דתי (ואדם) יותר טוב. זה טוב לא להיות ספקן, לא לשאול שאלות ולא לתהות תהיות. אם אתה מקבל את אלוהים ללא פקפוק - מקומך בגן העדן מובטח! דוקינס בוחל בגישה המניפולטיבית הזו, וכן בטענה שהמדע אינו יכול לשפוט את הדת "מכיוון שמדובר בשני שדות שונים שאינם מתממשקים". הוא טוען בפשטות שאין דבר שאי אפשר להחיל עליו את הקריטריונים המדעיים ואת שיטת הבדיקה המדעית. כך חשבתי גם אני זמן רב. אני אתאיסט מילדות (גיל 10 בערך. עד אז האמנתי באלוהים, ואפילו הלכתי בחגים לבית הכנסת אם אבא שלי, שהוא אדם מסורתי ששומר על זיקה לדת. ואז התחלתי לחשוב בצורה עצמאית). אולי אין בעיה עם לחנך צעירים שלא צריך למהר לקפוץ למיטה, אבל העניין הוא שזה בא במקום חינוך מיני ראוי. סרט תיעודי שהוקרן לאחרונה ב"יס דוקו" (שכחתי את שמו) תיאר עיירה אמריקאית קטנה ושמרנית בה החינוך המיני היחידי שניתן בבית הספר הוא חינוך להתנזרות. מועצת התלמידים במקום מנסה ללחום בחסימת המידע הזו, ולהביא לכך שהנוער במקום ילמד גם על אמצעי מניעה - אבל נתקלת בסירוב מוחלט מצד רשויות החינוך. הסירוב הזה גורם ליותר ויותר מקרים בהם צעירות מסתובבות במסדרון בית הספר עם כרס הריונית, פשוט כי אין להן מושג איך אפשר להיזהר בקיום יחסי מין. פרנסי העיירה אפילו לא מתלבטים. עדיף להם טינאייג'רס בהריון מאשר לימוד דברים שסותרים את הדת, כמין לפני הנישואין. הסרט מתאר את אחת מחברות המועצה, שהיא עצמה צעירה נוצרית ומאמינה שמצהירה שתשמור על בתוליה עד לחתונתה. כל מה שהיא רוצה זה שאלו שלא החליטו כמוה - יהיו נגישים למידע שיעזור להם להימנע ממחלות ומהריונות לא רצויים. מטיף נוצרי (שמצטייר בסרט כחתיכת חלאה שרלטנית ומניפולטיבית) איתו היא מתייעצת לעתים, אומר לה בסרט משפט בלתי נשכח: המטרה, במוצהר, היא ליישם את עמדותיהם הדתיות-נוצריות בעמדות הכוח של המדינה, בה הדת מופרדת מהמדינה ע"פ חוק וחוקה. לא במקרה אולם לימודי המשפטים באוניברסיטה מעוצב כמו בית המשפט העליון. לשם הם מכוונים. "אני מעריך שיקח לנו עוד כ-50 שנה כדי להצליח להוציא את ההפלות מחוץ לחוק", אמר פולוול לכריסטיאנה אמנפור בסדרה הדוקומנטרית המרתקת שעשתה ב-CNN על קיצונות דתית בעולם. חישבו מה הנזק שנוצר מאלפי צעירים שמתחנכים ע"י בן אדם שאמר:
The Bible is the inerrant ... word of the living God. It is absolutely infallible,without error in all matters pertaining to faith and practice, as well as in areas such as geography, science, history, etc.
הנה עוד כמה ציטוטי מפתח של פולוול, שהיה דמות משפיעה מאוד על הפוליטיקה האמריקאית, וש"מורשתו" ממשיכה להשפיע עליה.
באותה ארה"ב שמתמסרת זה שנים לאנשים מסוגו של פולוול, יש מקומות בהם "תכנון תבוני" נלמד בשיעורי ביולוגיה בבתי-ספר. נשמע מופרך? תתפלאו. המסיונרים הדתיים הצליחו להכניס את ה"תזה" הזו לתוך שיעורי ביולוגיה. הם עשו זאת בתחכום, ע"י השמת תחפושת של "תיאוריה מדעית" על הבריאתנות, ממש כאילו זו עוד אופציה שנבדקה בכלים מדעיים, כמו האבולוציה של דרווין. לאחר שעשו זאת, באו בטענה ש"כמו שמלמדים את תיאוריה מדעית א', כך צריך ללמד את תיאוריה מדעית ב' ". מכאן - הדרך לכיתה לא היתה ארוכה, לפחות בכמה מקומות (קנזס, למשל) הנה תוכנית דוקומנטרית מרתקת (במלואה) בנושא הכנסת ה"תכנון התבוני" ללימודים בבתי הספר בארה"ב.
כל אלו הם לא "איש באמונתו - יחיה", אלא "איש באמונתו של ג'רי פולוול יחיה". זה כבר לא עניין של דיעות או אמונות אישיות, זו מלחמת תרבות.
העניין הוא שגם לפי פרשנות חלבית, עדיין אפשר למצוא בספרי הדת הבולטים הרבה מאוד רוע וחושך. דוקינס מתאר את אותו "יהוה", האל של שלושת הדתות, כיצור רע ואכזר. הוא בעד טיהור אתני, הומופוב, מיזוגן וכמובן אגו-מניאק רציני, שצריך שכולם יעבדו אותו בפומבי כל הזמן. דוקינס מתאר בספר ניסוי עם תוצאות מצמררות - לילדים מאמינים הוצגו שני תרחישים. בשניהם מתוארת סיטואציה דומה בה קבוצה א' פוגעת בקבוצה ב'. באחד מהם צוין שקבוצה א' היא מהדת "שלנו", בעוד שקבוצה ב' היא מדת אחרת. בשני לא צוינה השתייכות דתית כלשהי למי מהקבוצות. נחשו לבד באיזה מהמקרים הגדירו הילדים את הסיטואציה כקבילה. מה שמביא לעוד ציטוט שמביא דוקינס בספר:
"אנשים טובים עושים מעשים טובים. אנשים רעים עושים מעשים רעים. כדי שאנשים טובים יעשו מעשים רעים - צריך את הדת".
אבל אפילו אם הטענה "זו לא הדת - זה האנשים שמשתמשים בה" נכונה, בואו נחשוב מה יקרה אם יהיה גל של שימוש קטלני בשוגג בנשק. גם אז אפשר להגיד (ובצדק) - "רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים". אבל אם נוכחותו של הרובה גורמת לאדם להשתמש בו בצורה קטלנית - לא עדיף גם שפשוט לא יהיו רובים באיזור? ואולי השיק שיש לכלי הנשק קורץ ומושך את האדם להשתמש בו? גם במקרה כזה נעדיף לא לגרום לאדם להתמודד עם פיתוי כזה.
 שנים ניסיתי לאמץ את קו המחשבה הזה של "אבל צריך לתת כבוד למסורת, שהביאנו עד הלום". אני הרי לא חייב להאמין במעשיית האלוהים, אבל צריך לכבד את האמונה הזו, ולו בגלל שהיא משותפת לכ"כ הרבה אנשים אחרים. אבל מכיוון שאמונה בשקר ובתרמית לא יכולה להיות דבר טוב, לא משנה איך שמסובבים את זה, גם כבוד לשקר לא יכול להיות דבר חיובי. עם הזמן הבנתי שאני פשוט לא מסוגל לתת את הכבוד הזה. אני מסוגל לכבד אנשים שמאמינים בדת, גם אם אני חושב שהם טועים לחלוטין, אבל אני לא מסוגל לכבד את האמונות שלהם, בדיוק כמו שלא אהיה מסוגל לכבד את האמונה שהעולם נוצר ע"י מפלצת הספגטי המעופפת. את הטענה ש"יש איזה משהו" שיצר את העולם הזה, נגיד מן כוח אינרציוני לא מובן, מעין בטריה של האבולוציה, אולי אני עוד יכול לכבד ולא לפסול על הסף. בכל זאת, אנחנו לא יודעים הכל. אבל הדת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרי ה"קודש" ובתרבות המודרנית היא יציר אדם. לא אוכל לחשוב אחרת עד שלא תוצג לי הוכחה ניצחת לכך. כי מה לעשות, יש רעיונות שהם כ"כ תלושים מהמציאות, שפשוט אי אפשר לכבדם. אף אחד לא מבקש ממני לכבד את הדיעה שיש בעולם חייזרים (הדת/הכת הסיינטולוגית אפילו טוענת שהעולם נברא ע"י חייזר בשם זינו). "האלוהים האישי" (זה שמקשיב לנו כשאנחנו מתפללים) והדת הם רעיונות מופרכים באותה המידה. למזלם של המאמינים בהם, מכיוון שהדת כ"כ נפוצה ושכיחה, היא לא זוכה ליחס המזלזל הראוי לה, אפילו מצד אלו שלא מאמינים בה. הרי כשאתה נולד לתוך משהו וגדל איתו - הוא נראה לך הגיוני ונורמלי, בין אם קוראים לו זינו או יהוה. אבל אם המשהו הזה הוא סוג של וירוס שהוא עד כדי כך מדבק, ש-90% מהאוכלוסיה נדבקים בו - זה מצריך אותנו לכבד את המחלה, במקום למצוא לה תרופה ולנסות לרפא את אלו שנדבקו בה?
דוקינס מעלה בספרו נקודה חשובה ומעניינת - לדת ולאמונה הדתית יש בתרבות שלנו חסינות מביקורת. בעוד שכל אחד מסוגל ללא קושי להגיד לחברו/יריבו "דעתך הפוליטית טפשית", "עמדתך בנושא הכלכלי הזה שגויה ומוטעית", "המסקנה שהסקת היא מופרכת" - משום מה אי אפשר להתייחס כך לדיעות דתיות בתרבות שלנו. אלו מקנות איזה מן הדרת כבוד אוטומטית, בלי קשר לתוכנן ולכמה שהוא מגוחך. מה יש, למה עמדה כזו לגיטימית פחות בשיח הציבורי מאשר זו שמביעים אליצור אנד קומפני?
"השבוע נחגוג את חג השבועות, חג מתן תורה, וזו הזדמנות מצוינת להזכיר לכולם שאין אלוהים, אף פעם לא היה, ושכל הסיפורים האלה הם המצאה, שלא לומר אשליה, שלא לומר שקר. ומדובר בכל סוגי האלוהים, על שלל הגרסאות והתכונות. אין אלוהים שברא את העולם, אין אלוהים אישי, אין אלוהים שמתחבא ואין אלוהים שמתגלה. אין אלוהים טוב ואין אלוהים רע. אין אלוהים בפרטים הקטנים ואין אלוהים בתמונה הגדולה. אין אלוהים אדיש ואין אלוהים משגיח. אין אלוהים שמרחם על ילדי הגן ואין אלוהים שנעלם בשואה. אין אלוהים עם זקן לבן ואין אלוהים שכולו אהבה. אין אלוהים שאוהד את בית"ר ירושלים. אין אלוהים אישה, כמו שטוענות הפמיניסטיות. אין אלוהים. אין דבר כזה. זה בולשיט."
- בתכל'ס, האתאיסטים לא מתייחסים לחוסר האמונה שלהם באותו להט "דתי" של דתיים?
לא. גם זו טענה נפוצה ושגויה, וגם אותה דוקינס מצליח לסתור היטב. האתאיסטים מתייחסים לחוסר אמונתם בהתבסס על עובדות. "עובדות" משמע תצפית מדעית שנעשתה ומחקרים שהוכיחו (או שללו) דברים מסוימים. בעוד שאין שום הוכחות מדעיות לקיום אלוהי, יש הרבה הוכחות שסותרות עובדתית טענות מהתנ"ך - גיל העולם (6,000 שנה לעומת כמה מליוני שנים), האבולוציה (אותה רואים באין ספור תצפיות מדעיות על יצורים חיים וצמחים) ועוד. אנשים שהגיעו לדיעה האתאיסטית בעקבות מעקב אחר עובדות מדעיות אלו, יהיו גם מוכנים לשנות את דעתם, באם תינתן להם הוכחה נגדית. הרי לפי התנ"ך, כל עם ישראל ראה מול עיניו את ים סוף נקרע לשניים. משה נקש על סלע ויצאו ממנו מים. אלוהים עצמו צ'יטט אישית לא פעם עם אנשים. משום מה, היום זה לא קורה (חוץ מלג'ורג' בוש ואפי איתם, כמובן). אין כל סימן, ולו קטן, להתערבות אלוהית מסוג כלשהו בעולמנו. זה לא מונע מאווילים כמו מנחם בן לצאת בהכרזה ש"אין שום ספק שאלוהים יצר את העולם, כי אחרת - מי תכנן את הרקפת?" (ועוד לעשות מזה ספר!). חבל שהוא לא מודע לכך שאם הולכים לפי שיטתו, השאלה לא נענית, אלא בסה"כ מומרת ל"מי תכנן את זה שתכנן את הרקפת?". ואם התשובה לכך היא "אלוהים לא תוכנן, הוא תמיד היה, בצורה אימננטית (נובעת מעצמה)" - למה זה פחות טפשי מלהגיד את אותו הדבר על הרקפת?
ובעוד שאתאיסט יוכל לשנות את דעתו כשיוצגו מולו עובדות בדבר האלוהות (ואני מצהיר - באם תינתן לי הוכחה ברורה ומדעית על קיומו של אלוהים, אחזור בי מאתאיסטיותי), תראו לי את הדתי שיקרא את ספרו של דוקינס ויגיד - "וואלה, צודק, לא חשבתי על זה ככה קודם". מסופקני שזה יקרה. הספר של דוקינס יעיל כדי לשכנע את המשוכנעים, את אלו שבאים אליו עם ראש פתוח באמת ואולי גם את אלו שמתלבטים ו"על הגדר". אנשים דתיים הם נעולים מדי ושטופי מוח מדי כדי לשפוט את הטענות המועלות בו באובייקטיביות ורציונליות, ולהשתכנע מהן. פעמים רבות אני חושב שגם אם מחר יתגלה פרק סיום שאבד מהתנ"ך, בו כתוב בפסוק האחרון "סתאאאאם, עבדתי עליכם. כל זה היה כתיבה בדיונית", זה לא ישנה שום דבר לאף דתי. הם נעולים מדי במטריקס של האמונה שלהם, מטריקס שאצל רובם לא יכול להיות מושפע מהגיון, עובדות ורציונליות. "אני מאמין שיש אלוהים" ו"אני מרגיש שיש אלוהים" מספיק, לשיטתם, כדי לחיות חיים שלמים בצורה פולחנית, ולא לחשוב לרגע שאולי הם קורבנות של "באג תרבותי", מן וירוס שמדבק בצורה אפקטיבית מאוד כבר כמה אלפי שנים.זכותם המלאה לעשות את זה. הבעיה כשזה משפיע על החיים שלי, ועל צורת התרבות בה אני חי.
ממה שאני שומע וקורא, אני מקבל את הרושם שיש התעוררות מסוימת בנושא האתאיזם. אולי מתקיים כאן "אפקט המטוטלת", הגורס שלאחר שמטוטלת מובאת לצד קיצוני אחד, דינה שתיסוב ותגיע לצד קיצוני שני. הלוואי. הספר של דוקינס הפך לרב מכר בארצות הברית, ובעולם כולו. היו עוד כמה ספרים אתאיסטיים שיצאו וזכו לתשומת לב רבה. באחד מהם - "מכתב לאומה נוצרית", מעלה הכותב סם האריס נקודה חשובה: האמוק הדתי-נוצרי הזה מסכן את כולנו, אולי אפילו ברמה הקיומית. לא מדובר רק בעניין חינוך הילדים, סבלנות האומה, הגישה והקבלה של הקידמה, המדע והעובדות. כל אלה חשובים מאוד כלשעצמם. אבל מילא "סתם" סבלנות לאחר ולשונה - מה יקרה, למשל, כשבראש ארה"ב יעמוד נשיא שמאמין בכתבי הקודש כלשונם, ולכן גם מצפה ל"מלחמת גוג ומגוג" שתבוא? האם לא תיתכן סכנה עולמית כשבראש המעצמה הגדולה בעולם יעמוד אדם שבטוח שמלחמת עולם היא ממילא רק עניין של זמן, ולאחריה תגיע סוכריה אמיתית - חזרתו של ישו המשיח? כמה מסוכן יהיה לתת לאדם כזה גישה לכפתור האדום?
הנה הציטוט המדויק של סם האריס:
Forty-four percent of the American population is convinced that Jesus will return to judge the living and the dead sometime in the next 50 years. Imagine the consequences if any significant component of the U.S. government actually believed that the world was about to end and that its ending would be glorious. The fact that nearly half of the American population apparently believes this, purely on the basis of religious dogma, should be considered a moral and intellectual emergency.
כדי שכל זה באמת יהיה רחוק, על האתאיזם העולמי להתגבש ולהפוך לתנוע אקטיביסטית, דומיננטית וסוחפת, שתנסה לשנות לפחות במשהו את הלך הרוח של האנשים בעולם המערבי (על העולם הערבי אני אפילו לא מדבר. מקרה אבוד). כמו הפמיניזם בשנות ה-70, כמו תנועת איכות הסביבה בשנות ה-90 ובימינו. אפילו כמו ארגון נוסח PETA, שלוחם במיליטנטיות בניצול חיות, בגב זקוף ומבלי להתנצל על היותו "יפה נפש". כל אלו התחילו בקטן, וצברו פופולריות, ואפילו טרנדיות. היום אפשר לחלוק עליהם, לרדת עליהם, אפילו לזלזל בהם - אבל אי אפשר להתעלם מהם. כמו השאר, גם הם שחקן על המגרש ומתייחסים אליהם כאל כזה.
ריצ'רד דוקינס יכול להיות ה"אל גור" של תנועה אתאיסטית-אקטיביסטית כזו. כבר היום הוא ממלא תפקיד דומה לזה שממלא גור בתנועה הסביבתית - בכתביו, בהרצאותיו ובשיח שמתקיים באתר האינטרנט המושקע שלו. אדם כזה, פרופסור מבריק וכריזמטי שמיטיב להביע את דעתו בהסברים פשוטים השווים לכל נפש, יכול להיות הגרעין והמנוע לתנועה כזו, שתדרוש בקול מורם להשיב את הרציונליות לחשיבה המערבית ולשמור על ההפרדה בין אמונות דתיות להתנהלות רציונלית של המדינה.
בינתיים, ספרו המצוין משמש כסוג של קריאה לפעולה. אתאיסט שקורא אותו סוגר את הספר עם חשק עז לעשות משהו כדי לקדם את הנושא הזה, להפיץ את הדיעה הזו, בתוך עולם שהתמכר לממבו-ג'מבו דתי מופרך. אחרי שקראתי אותו, הצטרפתי ל"קבוצת האתאיסטים הישראליים" בפייסבוק. זה לא הרבה. זה מעט, אפילו (לפחות כל עוד התנועה הזו לא יוצרת פעילות של ממש). אבל הרי כל מסע מתחיל בצעד אחד.
אז כדאי לעשות את הצעד הזה. לקרוא את הספר של דוקינס (הוא חלק ממבצעי "ספר שני בשקל" שמתקיימים החודש ב"צומת ספרים"), או למי שאין כוח - לפחות לצפות בתוכנית שעשה ל-BBC, בה הוא שוטח את העקרונות הבסיסיות של דעתו, ומדגים את הסכנות שבדת. (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4 )
אם אתם אתאיסטים - הוא ייחדד לכם למה אתם כאלה. אם אתם אנשים מאמינים - יש סיכוי שהוא יפתח לכם את הראש.
ציטוט אחרון (דווקא לא מספרו של דוקינס, אלא מכאן) כדי לסכם את הפוסט ההו, כה ארוך הזה:
Christianity: The belief that a cosmic Jewish zombie who was his own father can make you live forever if you symbolically eat his flesh and telepathically tell him you accept him as your master, so he can remove an evil force from your soul that is present in humanity because a rib-woman was convinced by a talking snake to eat from a magical tree.
ולינק אחרון, שגם אולי מעיד על משהו.
|