יָדִיד .
. 2006 אַתְּ בָּאָה לַעוֹלָם שֶׁבּוֹ הַלְבַד מְנַצֵּחַ לְבָבוֹת וַאֲנָשִׁים נְשָׁמָה וְגוּף יְחִידוֹת וִיחִידִים שֶׁהָיוּ שָׁם וְעַכְשָׁו הֵם כָּאן עַל סַף שֶׁל חָדָשׁ רוֹצִים לֹא רוֹצִים מְנַסִּים לְהִתְמַזֵּג בְּיַחַד, אַךְ לְבַד בִּמְשֻׁתָּף, אֲבָל בַּמֶּרְחָב. . בַּבְּלִיל הַזֶּה אַתְּ רוֹצָה קְצָת מֵהַיָּפֶה, הַטּוֹב שֶׁיַּעֲבֹר לְיַד שֶׁיִּגַּע בַּדְּפָנוֹת שֶׁלֹּא יִפְלֹשׁ שֶׁיִּהְיֶה, אֲבָל פָּחוֹת עַכְשָׁו, אֲבָל לְאַט. . וַאֲנִי, מַה אֲנִי? בְּעֶצֶם גַּם. זֶה כַּנִּרְאֶה הַזְּמַן שֶׁלֹּא צָרִיךְ לָדַעַת אֶלָּא לְאַפְשֵׁר. . בִּקַּשְׁתְּ יָדִיד אֶהֱיֶה וְנִרְאֶה. . . © כל הזכויות שמורות לעמוס שטרית
|