מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
העצילות מחייבת
נחשבה תמיד עצלנית, בייחוד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי בו למדה שנתיים. הקושי שלה לקבל על עצמה נימת דיבור מתחסדת, כמתחייב ממנהגי המקום, הוציאה לה שם של 'עוף מוזר'. עוד לפני כן, בימים שלמדה לכתוב, לא הבינה מדוע עליה לשקוד על כתיבת ה'נון' הסופית. סימנה את התחלתה, ולא הבינה כיצד זה טועים קוראיה וחושבים שרצתה לכתוב 'וו'. הלא סימנה את התחלתה הפיסית של האות, והשאר, חשבה, יובהר מן ההקשר. בהמשך, כשלמדה אנגלית, לא הבינה את הסיבה לכך שדוברי השפה הזרה הזו מסבכים לעצמם את החיים והוגים הטיות פועל כגון הווה מתמשך. ניתן בהחלט לנהל תקשורת יעילה גם תוך שימוש בשלושה זמנים בלבד, עבר, הווה ועתיד, חשבה. עובדה שכך זה בעברית... בהמשך, כשבגרה והחלה לבשל, לא אהבה את החלקים שדרשו עבודה לפי מתכון – אפייה, למשל. עצם ההכרח לקבל עליה עול הוראות של אדם אחר הפריע לה. שירותה הצבאי היה סבל מתחילתו ועד סופו. חשבה להעביר את רוע הגזירה בנישואי בזק, אך גם אלה חייבו הדרכה אצל הרבנית, והיא, הלא, נרתעה מלקבל על עצמה כל עול שהוא... בהמשך, משמצאה עצמה מנהלת משק בית, השתדלה להמעיט ככל האפשר במאמץ שמצריך הדבר. להפתעתה, גילתה שהיא הייתה בחברה טובה: יחד עמה ניסו להקטין מאמצים עקרות בית רבות נוספות. לימים, הביאה את נטיית הלב הטבעית לדרגת אמנות ממש. כך העדיפה לקרוא את הגרסאות המקוצרות של ספרי הקלאסיקה, אלה שחביבות על תלמידי בית הספר התיכון הלומדים לקראת בגרות. הגרסאות המקוצרות הכילו רק את העיקר בעלילה: התחלה, אמצע וסוף, והותירו בצד כל אותה התעסקות מיותרת בפרטים שהשרתה עליה שעמום במקרה הטוב, ודכדוך במקרה הטוב פחות. סריגה הייתה עיסוק בעייתי. מעודה לא הבינה מדוע כדאי להשקיעה שעות ארוכות בעיסוק שתוצאתו נתונה בספק. לשם כך המציאו את הבגד המוכן, חשבה. כך הצליחה לנהל אורח חיים בורגני סביר למדיי. עד לאותו יום הרה אסון. חברותיה הרבות, אלה שהיו שותפות שקטות לנטיות ליבה, נדנדו לה מזה זמן בדבר הצורך בטיפול נפשי. כולן כבר בילו מספר שעות על ספת הטיפולים, הבינה, אם לא בין הסדינים יחד עם המטפל, והיא חשה שהעדר החוויה פוגם בעומק קיומה. שלא לדבר על יכולתה להיות שותפה ערה לשיחות סלון בנושא. המטפלת שנבחרה למשימה הייתה מוכרת ומקצועית. זמן מה ניהלו השתיים חילופי דברים יגעים תוך שעמום הדדי, במיטב מסורת האנליזה הפרוידיאנית. ואז הציעה המטפלת לשחק באסוציאציות חופשיות. שומו שמים! הדבר חייב אותה להיות משתתפת פעילה! יתירה מזו, נדרשה לדמיין על פי הוראה מונחית ואף לדווח על כך... מוחה, שלא היה רגיל באירועים כאלה, הכריז מייד על שביתה איטלקית: אף אסוציאציה לא חלפה בו. אפילו לא הקטנה ביותר. ניסתה להיחלץ מן המצב במתן אסוציאציות חבוטות, כאלה שלא ידרשו ממנה מאמץ ישיר, אך המטפלת מייד הבחינה בזיוף. שקלה להשים עצמה מתעלפת, כפי שעשתה כדי להיחלץ מתרומת דם בזמנו, אך הדבר היה עולה בשכרן של כמה שעות טיפול שתיאלץ לשלם למטפלת. בהדרגה, שמה לב לעובדה שהמטפלת משתתפת בטיפול פחות ופחות. עוד פחות ממה שחייב אותה מעמדה. החלה לראות אותה לעתים נדירות, בשל ביטולי הטיפולים הרבים שזו יזמה. עד שהגיעה היום בו הודיעה לה המטפלת כי הטיפול הסתיים.
'אבל למה?' ניסתה למחות, וזכתה בתגובה שהפתיעה אותה: 'אני עוזבת את המקצוע', אמרה בת שיחה. 'הבנתי שהוא מצריך תעצומות נפש רבות מדיי.' לטענה זו, כמובן, לא היה לה מה לומר.
* הסיפור נכתב בהשראת שמו של 'המלך שטות שנח המון'.
|
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה.
מתאים לרוח הטקסט...
חחח אוי...
הלואי ורבים היו עושים כמו המטפלת הזו..
ההבדל בין פוסטיכוס לסופיסטיכוס
יש שם התייחסות גם לגברים.
שאלת תם: מה זה 'פוסטיכוסיות'?
נראה לי שבאמצע המשפט איבדת אותי...
שאלת תם: מה זה 'פוסטיכוסיות'? נראה ליע שאבדת את הבנתיהתגובות שלך חמודה... לא טעיתי.
התגובות של חלק מהמגיבים, מזכירים לי עד כמה זנות המילים נפוצה, ואחרים נמצאים תחת השפעת תסמונת פוסטיכוסיות.
תודה.
ותודה.
ואין בעד מה - התגובות הן של קוראיי, ובאמת, זכיתי.
מצויין! שאפו.
גם התגובות שלך הן אחלה.
לא נפגעתי כלל.
כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.
אותם 'פוסטים הזויים' זוכים ממני לכוכב אחת ל-24 שעות, כידוע לך.
ובבניין ציון ננוחם...
הריני מצהיר בזאת חגיגית, שהסיבה היחידה לכך שאני מפרט ו"רציני", היא שכך דמיוני יכול לחגוג, ומכאן יוצאים הפוסטים ההזויים והמופרעים שעליהם גאוותי והם משוש חיי (חוץ מאשתי). ככה כבר פגעתי, אגב, בכמה אנשים, כמה פעמים, כי הם לא הבינו הומור. והכי עצוב לי - שלמרות שהיה להם הומור, פה הוא נגמר. אז אני מקווה שלא פגעתי.
מקווה שלא יקרה כדבר הזה לאחותי הווירטואלית...
והכי דפוק הוא שלא הבנתי איפה לעזאזל פגעתי. מה כבר אמרתי, קיבינימט.
למשל, lovecitrus כל כך נפגע ממני, על משהו תמים שכתבתי ואני כבר לא זוכר מה זה היה, ובטח בלי כוונה לפגוע - עד כדי כך שהוא חסם אותי. (אז אני מתנצל בפניו, בלי הרבה תקווה שזה יעזור.) נותרתי פעור פה: אני כל כך דפוק ולא יודע את זה?
מסתבר שכן. מי כבר תתחתן איתי.
אה, אני נשוי. איזה מזל.
מסכנה אשתי.
אחי הוירטואלי והמסתייג,
אמנם שאלתי בשעשוע, אך הרצינות והרוח המפורטת של תשובתך גרמו לי לחשוד שיש דברים בגו...
אהבתי.
תדה.
ומזיכרון, מספר של ויליאם סארויאן ('הקומדיה האנושית'?)
'העולם נוצר ביום מנוחה'...
חלילה, פן תתעייף!
ותודה.
אח יקר,
ברוח דבריך -
1. תודה על הכוכב.
2. כנ"ל על המחמאה לעברית. הפעם הקפדתי על נון סופית.
3. תודה על אישוש אישור להעדרם של הגיון או חשיבה סדורה.
יחי אי הסדר, ואם חייבים להצדיק את קימו בהתלות במסורת אנגלית, ניחא.
4.
זו קרבת דם שמסמנת ירושה?
ראשון ראשון אחרון אחרון:
1. כיכבתי
2. עברית יפה, שנדירה במחוזותינו
3. לכל המצפים לפאנץ' ליין או לחשיבה סדורה, ושמא להיגיון מופתי - לא הבנתם את הפואנטה.
א. שאין פואנטה. (אחותי, כותבת דברים אלו, אל נא תערערי על דברי או תמחי)
ב. שלא צריך פואנטה, כיוון שכבמיטב המסורת האנגלית האירונית, השנונה, האנדרסטייטמנית, מהות התוכן היא בו עצמו, ולא בציפיה לאיזה מסר עמוק ורב משמעי, מהפך קרביים ושוחק הרים, שיצוץ ויצמח ממנו.
4. אחותי את.
נראה שענית לעצמך...
נסיבות חיי לימדוני שהמרחק בין הטרגי לקומי הנו מזערי.
ואם אפשר, אני בוחרת בקומי,
משיקולים של... איך אתנסח? תועלת.
בוודאי שאפשר לקרוא את הסיפור גם ברוח משועשעת.
זה אני, הפסימיסט הבלתי נלאה, תמיד נסחף לטרגדיות ודרמות.
כמעט אף פעם לא לקומדיות.
תודה.
אהבתי
כנראה שהדרך שלה דווקא היתה הנכונה...
דני יקר,
בסיפורים, אתה מתכוון?..
תודה.
אוי אחותי אחותי
מה את עושה לאנשים???????????
אהבתי
את דעתנותך
למרות שאני מאד אוהבת לחשוב, להרהר, והכי הרבה - לדמיין ולהמציא, אהבתי מאד את המרדנות של הגיבורה. כי גם לי לא נוח כשמחלקים לי הוראות.
'אירוניה' יקרה,
מאמצת בחום את תשובתך.
ותודה.
מצחיק.
מזכיר לי שלעתים כששואלים אותי למה ככה וככה
(בעיקר כשלא מתחשק לי
לבצע על פי הדיעה המקובלת)
אני עונה: "על פי הוראות הרופא"!
ועכשיו שיתמודדו עם התשובה.....
'איירבוס-מקס' הסיפור נכתב ברוח משועשעת משהו. לא הייתי ממליצה לקרוא אותו ברצינות מלאה, ולהתייחס בהתאם.
בקריאה מהסוג הזה, אכן, עזיבת המטפלת היא 'בגידה'.
האם זו הקריאה היחידה האפשרית כאן?
מקווה שלא...
הסיפור מתהפך בהפתעה
והופך, אם את שואלת אותי,
לבגידה!