| שם הפוסט: לבקשתך.. אחי היקר עבר לפני כחודש וחצי ניתוח השתלת "שתל כוכליארי" הוא ביקש ממני לכתוב כמה מילים על החוויה מהזווית האישית שלי בתור אחות של מתחרש וזה מה שיצא... כדי להסביר איך הרגשתי כשהתחלת לשמוע אני חייבת להסביר איך הרגשתי יום לפני הניתוח הגדול. דיברתי (SMS) איתך יום לפני הניתוח. הרגשתי נורא. חשבתי שזהו, מהניתוח הזה אתה לא יוצא. תמיד יש את הפחדים האלה בניתוח עם הרדמה מלאה, והם עוד הולכים להתעסק לך בראש... . חשבתי על הסיכוי שאולי אתה תשמע קצת יותר טוב אחרי הניתוח. האם בשביל הסיכוי הקטן הזה אנחנו מוכנים להקריב את האוזן הטובה שלך, ואולי אפילו אותך???? אז מסתבר שכן. כולנו היינו מוכנים לקחת את הסיכון הזה בשביל שיפור קטן בשמיעה, אבל למה שקרה ביום שהדליקו לך את האוזן החדשה לא ציפינו בכלל!! מעולם לא עצרתי להקשיב לרעש שעושה נייר כשמרימים אותו, מעולם לא ריגש אותי ציוץ הציפורים כל כך ואף פעם לא ניסיתי לתאר במילים את הצליל שעושים הים והגלים... אנחנו לוקחים כמובן מאליו את כל רעשי הסביבה ולפעמים אפילו מתרגזים מהם, באותו היום - כל רעש קיבל משמעות חדשה, כל רעש חדש ששמענו גרם לנו להחסיר פעימה, לבכות ולצחוק... ניסיתי לספר מה הרגשתי לחברים ומכרים סביבי. לצערי אני לא מצליחה להעביר את התחושות. אנשים לא מבינים באמת את האובדן הגדול שחווה אדם שפעם שמע והיום כבר לא. ולכן הם גם לא יכולים להבין איך בן אדם חרש בלחיצת כפתור - שומע!! אתמול שוב דיברנו בטלפון. כל פעם שאמרתי משהו ואתה ענית לעניין עבר בי גל של צמרמורת. אני נזכרת הכל הפעמים האחרות שדיברנו אם בטלפון ואם פנים אל פנים, כמה פעמים היה צריך לחזור על כל מילה ומילה, כמה אנרגיה הושקעה בשיחה, כמה ריכוז דרוש כדי להבין אלת הדברים. מצמצת, פספסת 2 מילים... ו ע כ ש י ו א נ ח נ ו מ ד ב ר י ם ב ט ל פ ו ן ? ! *! ? $ @ אז זהו, כבר אמרתי שכל כך קשה להסביר וכל כך קשה להבין איך אנחנו מרגישים, ואולי אפשר גם בקיצור: אושר, התרגשות, אהבה וזכות גדולה שלקחתי חלק במסע הזה, איתך. |