חום ישראלי. אני במקלחת. האינטרקום מזמזם. רק עם מגבת אני מרטיב את האפרכסת, "רותם? אתה יכול לרדת רגע למטה, זו השכנה ואני רוצה לשאול אותך משהו?", כבר נשמע מבאס, "אני יצאתי מהמקלחת, מה הבעיה", עניתי בחוסר סבלנות ברורה, "רציתי לשאול למה יש לך דגל של גרמניה תלוי על המרפסת". ידעתי שזה יגיע... לפני שנתיים הייתי בגרמניה. כתבתי על זה אפילו פוסט אחרי שחזרתי מוקסם מהמונדיאל שהתקיים שם.
באותה תקופה גם הייתה לי חברה מברלין, לא יהודייה והצלחתי להבין ככה הרבה יותר טוב את הדור השלישי לרוצחי השואה המטונפים. לא כולם שונאי ישראל. כשחזרתי לישראל עוד גרתי ברוטשילד. בבניין באוהאוס גרמני טיפוסי. הייתה לי שכנה בת תשעים, ייקית שנולדה בברלין, היה מצחיק לשוע אותה מתלוננת בגרמנית על ישראל בפני החברה שלי, האקסית. גם לפני שנתיים תליתי דגל במרפסת ברוטשילד. בעלת הבניין, גברת ויינברג, התקשרה אליי כמה ימים לאחר מכן, "רותם, היי, שלום שלום. אני מבקשת שתוריד את הדגל מהמרפסת, זה מפריע לשכנים". איזה שכנים? לא ברור.
גרוסמן בתרגום ישיר מגרמנית לעברית זה איש גדול. התיאור המדויק לסבא שלי, שלצערי הגדול לא בורך בגובה משובך אבל החוסן מנטלי של טקצ'נקו לפחות. בגיל 12 הוא עלה על רכבת שלימים נקראה "קינדר טרנספורט" ביחד עם עוד ילדים לבד בעולם אל הלא נודע שהתחיל באנגליה. למשפחתו ואחותו הקטנה, צילי, זה לא עזר והם הושמדו באשוויץ. עד היום סבא שלי מתגעגע לגרמניה. כלומר, לגרמניה שלפני הלחמה, לבית שלו בברלין ולחברים מהשכונה. חלק מהם הקניטו אותו פתאום וצחקו עליו שהוא יהודי, "שאלתי את אמא למה הם אומרים לי יהודי אם אני גרמני".
הוא עדיין מספר לשמחתי, "גרמניה הייתה הבית שלנו, אהבנו את השכנים והסתדרנו מצוין". מבחינתי, ברגע שסבא שלי חזר לגרמניה והתקבל בכבוד רב על ידי ראש העיר של העיר הקטנה בה נולד, נסגר מעגל. אחרי שגם הוא מצא נושא לשיחה טובה עם השיקסע שלי, אני החלטתי לסלוח, לפחות לדור השלישי. חזרה לשכנה. "זה נורא מוזר, בעלי ניצול שואה וזה מאוד מפריע לו שיש דגל של גרמניה בבניין", היא אמרה בטון מעצבן ושלפה את משפט המחץ, "במדינה כמו שלנו....", מבחינתי זה היה הסוף של השיחה. כשמתחילים משפט עם השילוב "במדינה כמו שלנו", אין סיכוי לטוב, את ה כבר כולם יודעים.
למעשה, הייתי מוכן ליום הזה, והחלטתי מראש שלא להתעקש, כולה דגל גרמניה. "אני מזדהה עם בעלך אבל במדינה כמו שלנו זה משפט שאני לא אוהב. גם סבא שלי ומשפחתו נפגעו בשואה..." ניסיתי להשלים את המשפט ללא הצלחה, "הא, אז אתה מבין!" היא נדלקה מיד, "אני לא מבין, אבל אני אוריד את הדגל", עניתי והורדתי את הדגל כשאני חצי ערום.
בעוד שנתיים יהיה מונדיאל, גם אז, היכן שלא אגור, אתלה את הדגל. אולי אז גם אחרים יבינו. |
שירי שלי
בתגובה על Black coffee, brown sugar
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רחוב בלוך??? מצאת לך!! האזור מפוצץ בזקנים אשכנזים! (ואלו נוטים להיות בלתי נסבלים עם דגל או בלי..)
לא בטוח שבראש העין היו מעירים לך כל כך מהר...
אתה בא ממשפחה/סבא שרגשותיה לגרמניה הם כאלה וכאלה, כפי שתיארת אותם, ערגה לבית שהיה ומשהו כזה... ואני חושבת שאני מבינה את זה (אבל לא בלי קושי), אתה בתורך ולפי המסורת המפשחתית, מרגיש גם כן קשר לגרמניה וגם אהבה לגרמניה כפי שהיא היום, מבין את נפרדותם של הדור השלישי ומאמין ביכולת של בני אדם להתחדש ולהשתנות וכו' (או משהו כזה...) . (ואת זה אני מבינה ממש בלי קושי, כי גם אני נמצאת במקום הזה)
אבל מתישהו יום אחד יצא לי להבין (בצורה עמוקה ורגשית, יחסית) את אותם אנשים (יש כמה..., גם דור שני וכאלה, נגיד אבא שלי) שאומרים "אני על אדמת גרמניה לא אדרוך לעולם" או "מעדיף לא לדרוך לעולם"
הנקודה היא שזה לא תמיד קשור למחשבות, על גרמניה ועל הדור השלישי שם וכאלה דברים, זה לא תמיד בא ממקום של עמדה הפוכה משלך לגבי ההווה העברלפני המלחמה והעתיד ווואט-אבר...
אלא ממקום רגשי, כנראה חזק יותר, אצלם, נפשי, מתוך הטראומה, מתוך עצמת הרגשות הנוראיים שעולים להם כשהם חושבים על מה שעברו שם הוריהם. נראה לי שהניצולים עצמם אפילו לא מסוגלים לחשוב על זה, כלומר חלקם.
מה לעשות שאותן זוועות קשורות למקום וזמן, זמן לא רחוק מעכשיו
בהקשר הזה אתה וודאי יכול להבין ניצולים (ושוב, גם דור שני ואולי שלישי עם איזו רגישות מוגברת , יהיו הסיבות אשר יהיו לה) שמתחלחלים מבפנים אם הם שומעים דיבור בגרמנית, בייחוד הניצולים עצמם, שלשמוע את השפה הזאת, מעורר אצלם אימה לא נסבלת, וסימנים של ה-PTSD .
מכאן אפשר להבין את התגובה לדגל, שהוא, כמו לשמוע גרמנית- גירוי, לא שמיעתי אלא וויזואלי, אולי פחות חודרני כי אפשר פשוט לא להסתכל למרפסת.... ועדיין.
כמו לשמוע פתאום גרמנית, הגרוי הזה יכול לעורר את אותן תחושות. בגלל הקונטציה, בגלל הזיכרון וההתניות שבתוך הזיכרון.
נכון, לא לכולם, לא לסבא שלך ולהרבה אחרים. ולאחרים כן, לאנשים יש תגובות שונות לאותן חוויות.
אז אני חושבת שכבר אין מקום להתמרמר על בקשת השכנים.
אולי אתה רוצה גם מדלייה על היותך פחות רגיש מכל יהודי אחר על מצב השואה?
או אולי אתה רוצה גביע מראש העיר של גרמניה ....יש לו גם חדר פנוי בבית שלו...
ויש לו בת שתתאים לך.... אה?
- כוכב אדום!