חום ישראלי. אני במקלחת. האינטרקום מזמזם. רק עם מגבת אני מרטיב את האפרכסת, "רותם? אתה יכול לרדת רגע למטה, זו השכנה ואני רוצה לשאול אותך משהו?", כבר נשמע מבאס, "אני יצאתי מהמקלחת, מה הבעיה", עניתי בחוסר סבלנות ברורה, "רציתי לשאול למה יש לך דגל של גרמניה תלוי על המרפסת". ידעתי שזה יגיע... לפני שנתיים הייתי בגרמניה. כתבתי על זה אפילו פוסט אחרי שחזרתי מוקסם מהמונדיאל שהתקיים שם.

באותה תקופה גם הייתה לי חברה מברלין, לא יהודייה והצלחתי להבין ככה הרבה יותר טוב את הדור השלישי לרוצחי השואה המטונפים. לא כולם שונאי ישראל. כשחזרתי לישראל עוד גרתי ברוטשילד. בבניין באוהאוס גרמני טיפוסי. הייתה לי שכנה בת תשעים, ייקית שנולדה בברלין, היה מצחיק לשוע אותה מתלוננת בגרמנית על ישראל בפני החברה שלי, האקסית. גם לפני שנתיים תליתי דגל במרפסת ברוטשילד. בעלת הבניין, גברת ויינברג, התקשרה אליי כמה ימים לאחר מכן, "רותם, היי, שלום שלום. אני מבקשת שתוריד את הדגל מהמרפסת, זה מפריע לשכנים". איזה שכנים? לא ברור. 

גרוסמן בתרגום ישיר מגרמנית לעברית זה איש גדול. התיאור המדויק לסבא שלי, שלצערי הגדול לא בורך בגובה משובך אבל החוסן מנטלי של טקצ'נקו לפחות. בגיל 12 הוא עלה על רכבת שלימים נקראה "קינדר טרנספורט" ביחד עם עוד ילדים לבד בעולם אל הלא נודע שהתחיל באנגליה. למשפחתו ואחותו הקטנה, צילי, זה לא עזר והם הושמדו באשוויץ.  עד היום סבא שלי מתגעגע לגרמניה. כלומר, לגרמניה שלפני הלחמה, לבית שלו בברלין ולחברים מהשכונה. חלק מהם הקניטו אותו פתאום וצחקו עליו שהוא יהודי, "שאלתי את אמא למה הם אומרים לי יהודי אם אני גרמני".

 הוא עדיין מספר לשמחתי, "גרמניה הייתה הבית שלנו, אהבנו את השכנים והסתדרנו מצוין".  מבחינתי, ברגע שסבא שלי חזר לגרמניה והתקבל בכבוד רב על ידי ראש העיר של העיר הקטנה בה נולד, נסגר מעגל. אחרי שגם הוא מצא נושא לשיחה טובה עם השיקסע שלי, אני החלטתי לסלוח, לפחות לדור השלישי.  חזרה לשכנה. "זה נורא מוזר, בעלי ניצול שואה וזה מאוד מפריע לו שיש דגל של גרמניה בבניין", היא אמרה בטון מעצבן ושלפה את משפט המחץ, "במדינה כמו שלנו....", מבחינתי זה היה הסוף של השיחה. כשמתחילים משפט עם השילוב "במדינה כמו שלנו", אין סיכוי לטוב, את ה כבר כולם יודעים.

למעשה, הייתי מוכן ליום הזה, והחלטתי מראש שלא להתעקש, כולה דגל גרמניה. "אני מזדהה עם בעלך אבל במדינה כמו שלנו זה משפט שאני לא אוהב. גם סבא שלי ומשפחתו נפגעו בשואה..." ניסיתי להשלים את המשפט ללא הצלחה, "הא, אז אתה מבין!" היא נדלקה מיד, "אני לא מבין, אבל אני אוריד את הדגל", עניתי והורדתי את הדגל כשאני חצי ערום. 

 בעוד שנתיים יהיה מונדיאל, גם אז, היכן שלא אגור, אתלה את הדגל. אולי אז גם אחרים יבינו.