נגיד שאת סופרת שרוצה להיות בשקיפות מקסימלית עם הקוראים שלה. אבל את יודעת שאת ממש מכניסה אותם לחרדה מסוימת אם את מגלה להם שאת בעצם לא יודעת לאן את הולכת מכאן, או יותר נכון, מה גיבורת הסיפור שלך הולכת לעשות. יש פה אנשים שסומכים עליך. אמנם קומץ, אבל קומץ נאמן. ומה את עושה? כל פעם שאת נתקעת על איזה עץ (ואני מזכירה לך שאת בעצמך טיפסת לשם, בלי לקחת בחשבון שיש תוצאות לחוסר תיכנון מראש), פתאום את שוברת את הכלים ומתחילה ליבב שאת לא יודעת איך לרדת ושיביאו לך סולם.

את גם חראית בנוסף לכל. אם כבר את נוקטת בשקיפות, אז תזרקי פנימה גם קורט מודעות עצמית. זה מתאים בדיוק לפה: את מחזיקה את קוראייך היקרים בביצים, במניפולציה כוחנית. הם נתונים לחסדייך, יא שתלטנית ועוינת. אגו-מניאקית בהסוואה פרחונית ובחיוך.

את חתכת טיפוס!