הגוֹתית ישבה על ענף סמוך לעורבים ופיזרה להם פירורי לחם. גונק טיפסה על העץ בלי לחשוב פעמיים והתיישבה לא רחוק במסעף הגזע. על הקרקע נראו סימנים מצוירים בסלסולי לשלשת בסגנון ג'קסון פולוק. פני הגותית זהרו בלובן זרחני, מלבד פיה שאותו עמעמה באמצעות ליפסטיק שחור.

"אדגר אלן פה?" שאלה אותה גונק.

"עכשיו הוא לא פה." ענתה הגותית.

"איפה הוא?"

"שם, קשה קצת לראות." הצביעה הגותית על צמרת עץ האקליפטוס.

גונק הביטה וקימטה את פניה במאמץ. "מה הוא עושה שם?"

"אדגר דוגר בקן של העורבים," אמרה הגותית, "זאת התורנות של הקו החם." והוסיפה בקול נמוך כלוחשת סוד: "למרות שהוא כבר רצה לעזוב. כמה פעמים הוא כבר אמר להם 'נבר מור'... אבל אין מי שיחליף אותו." היא נאנחה.

"למה הם לא יכולים לדגור בעצמם על הביצים שלהם?" תהתה גונק.

"זאת בדיוק הבעיה. מאז שנהרס האקוסיסטם, יש להם קוצים בתחת. ואל תשאלי אותי איך. את זוכרת שפלוץ של כבשה באוסטרליה יכול להרוס קרחון באנטרטיקה? אז זה משהו דומה."

הן שתקו לזמן מה.

"את אוהבת שירה?" שאלה הגותית.

"מאוד." אמרה גונק.

"אז תקשיבי." היא הוציאה פיסת נייר מחזייתה. "קוראים לזה: במזל ערפד...." היא כחכחה בגרונה וקראה בהדגשה.

"אסופית על מפתן הלילה

נולדתי לערב קריר

וכשהשעות המתהפכות

נקשו בתיבת העץ שלי מבפנים

חיפשתי דחוף אוויר לנשימה

הריאות שלי התכווצו לסמרטוטי בלון

עצבנות רעדה בכל תא

כשהתדפקתי על סף החיים

רחמך היה לי כמו כלא

סגור בוואקום.

רציתי. רצון חזק רציתי.

והיה לי חץ וכיוון...

רק מיתר הקשת התרופף

וקפא בי הדם

ונשארתי כחולה ושקופה

עיני אדומות

כעכבר-עטלף

עם צימאון נורא

לדם השיכר החם.

*****

נו איך?" פניה לבשו עליצות תמימה.

"אחלה." אמרה גונק.