איפה היית כשניחשתי באיזה יום ובאיזה שעה יתפוצץ המחבל, ואיפה?

איפה היית כשהבנתי את הדבר הזה על עצמי?

איפה היית כשלא יכולתי לגלות אותו לאף אחד, גם לא לפסיכולוגית האמפטית בישראל?

איפה היית כשהלכתי עירום בגשמי זלעפות כי בערתי?

בלילות, בסערות, כשעצים נעקרו סביבי, כשהשמיים נתלשו מעליי.

איפה היית כשאילפתי אריה זועם במבט ולא יכולתי לגלות עד שהתמוטטתי?

איפה היית כשהתפרקתי?

כשהתבוססתי כחיה פצועה על הארץ? כששתתי? כשהתמוססתי?

איפה היית כשברחתי?

איפה היית כשלבן ואדום הפכו לורוד שחור משחור?

איפה היית כשמלכתי?

איפה היית כשטושטשתי?

כשנמחקתי?

כשכמעט גמרתי?

איפה היית כשעוד אכלתי?

כשלגמתי ולא רעל?

כשכתבתי ולא בדמי?

איפה היית כשכריתי את קברי עמוק במו ידיי באדמה בוצית בליל ירח מלא?

איפה היית כששבתי מהמתים לחיים?

איפה היית כשהוארתי?

איפה היית כשעוד נאחזתי בשפיות?

איפה היית כשעוד פחדתי למות?

איפה היית כשעוד תיקשרתי?

איפה היית כשגם ראיתי ולא רק בהיתי?

איפה היית כשעוד לא השלמתי לגמרי עם בדידותי לנצח נצחים?

איפה היית כשעוד אהבתי? כשעוד הרגשתי? כשעוד בכיתי?
כשעוד רציתי? כשעוד קיוויתי? כשעוד יכולתי?

איפה היית כשעוד היה סיכוי, הא, נפש תאומה שלי?