השבוע הייתי בחתונה. חבר מהעבר ניגש אלי ושאל אותי איך זה לגור בשדרות.

"תגיד", הוא אמר, "זה לא קצת מתיש, כל העסק הזה? לרוץ כל פעם למרחב מוגן. אתה לא מרגיש כמו במוצב?"

"תראה", עניתי, "זה רע הכרחי אבל מתרגלים. זה הופך לאחד מאותם דברים לא נעימים שאתה חייב לעשות במהלך היום".

"ועדיין, אתה לא מרגיש כמו במוצב?" הוא הקשה.

"אתה צריך להבין משהו", ניסיתי דרך אחרת, "זה משהו שמתרגלים אליו גם אם לא אוהבים אותו. זה כמו... כמו לצחצח שיניים עם משחה בטעם מנטה. יכול להיות שזה ממש לא טעים לך, יכול להיות שזה אפילו מגעיל, אבל אתה עושה את מתוך שגרה".

"אבל בכל זאת, לא משנה איך תהפוך את השגרה הזאת, לרוץ למרחב מוגן כמה פעמים ביום זאת שגרת מוצב", הוא המשיך לנדנד.

"אתה רוצה דוגמא יותר טובה?" ניסיתי שוב, "זה כמו להוריד נעליים אחרי יום ארוך בעבודה. ברור לך שזה הולך להסריח אבל זה החלק הפחות נעים ובכל זאת ההכרחי בשגרה שלך".

אתה יודע מה?", הוספתי אחרי שנייה של מחשבה, "אתה צודק, זה בדיוק כמו שגרת מוצב..."