איזה חום... מהחום הזה שבו אני מרגישה את העור ברגליים נשרף תוך כדי הליכה... מהחום הזה שבו אי אפשר לשבת לרגע במשרד על הספרים והחשבונות, מהחום הזה שזה בלתי נסבל לדבר יותר מחצי שניה בטלפון כי השפתיים מתייבשות מהר ובנוסף הקרינה והחום ביחד ממש לא מסתדרים! זה מהחום הזה שבו אי אפשר בכלל לשקול לרוץ מפגישה לפגישה כי החום ממיס אותי בדרך!

והילדה קיבלה גלגל חדש מהחבר, וגם כדור ים, וגם משקפת עם שנורקל... ומאז שקיבלה אותם היא לא מפסיקה לחפור לי במוח שנלך כבר לים, כשבימים כתיקונם אני צריכה להתכנן בפניה שתבוא...

אז מה עושים? אורזים את תיק הים, היא כבר מתורגלת במה שהיא צריכה להביא, ואני יכולה לעשות את זה כבר מתוך שינה... סוגרים את הבאסטה ויורדים לים!

לא, אני לא בעלת באסטה, ואני מרגישה די רע שככה פתאום בצהרי היום אני עושה לי יום חופש, ובנקיפות מצפון חזקות אני קופצת קודם לרואה חשבון שלי בכדי לסגור את החודש (כן, שעבר, מה לעשות, לא היה זמן)!

ככה עם נקיפות מצפון אחרי הנחה כי בכל זאת עשיתי משהו מאוד חשוב... אני אוספת חברה ויורדים לים... כשאני מגיעה לחוף, נקיפות המצפון שלי נעלמות כליל... מסתבר שכל האילתים לא יכלו להעביר את היום הזה כיום עבודה רגיל, מסתבר שכולם נמצאים כאן, עם האבטיחים, הצידניות, או הלארג'ים שמזמינים מהמלצרית במחיר כפול!

 אני עושה טבילה לילדה בסאן אנד קר או איך שלא קוראים לחומר הזה שמונע מילדינו להפוך לגחל, חברתי ואני עושות טבילה בשמן בכדי להפוך לגחל (מכורות), מתיישבים, וזהו!!!

מידי פעם כדי שהקרקפת לא תנשר מהחום אני קופצת למים, אבל באופן כללי אני נכנסת למצב עילפון/קומה ולרוב נשארת בו עד 10 דקות לפני שהולכים הביתה... אז צריך לקפל הכל שזו עבדוה ממש קשה אחרי יום כזה בשמש ואני משתדלת להמתין כמה שיותר לכמה שפחות חום... כך זה עוד נסבל...

אבל אי אפשר לתאר במילים את התחושה הזו כאשר העור צורב מחום והכל מזיע ואז אני קמה ומתקרבת לשפת הים, מי הים כאן קרים כל כך, שאפילו השחלות מתכווצות כאשר נכנסים... אני נכנסת בקפיצה אחת אחרת אני מאבדת את האומץ באמצע הדרך... מרגישה איך המים הקפואים סוגרים עלי, הראש בשניה הופך לדבר הכי רענן על הפלנטה הנקראת ארץ, הגוף מתכווץ בשניה והעור הרותח מקפיץ את כל הנקבוביות החוצה והופך בשניות לברווזי... זו התחושה הכי מדהימה בעולם... וגם אם מכאן אני לא יעשה שחיית פרפר על כל פני החוף, ואפילו אם עכשיו אני אצא מהמים... זה היה שווה כל רגע...

לאחר יום כזה, אוספים את כל הפקלאות ומתחילים לדדה לכיוון החנייה... פתאום החברה אומרת לי: "וואו... תסתכלי... איזה אביך!!!"

ואני מבלי להסתכל, לשמע המשפט המוזר עונה מתוך אינסטינקט: " אביך או אימך?"

והיא נעצרת באחת, מביטה עלי במין מבט מלא רחמים, כאילו גם מחלקה סגורה בפסיכיאטרי לא תעזור לי, ואומרת: "פוסטמה! תרימי את הראש, תסתכלי מה קורה בעיר, ממש אביך".

וכשאני מרימה את הראש פתאום אני רואה את כל העיר עטופה במין שקית חול... ואז אני נזכרת... החלונות פתוחים כולם בבית... והשקית חול הזו יותר גרועה מהחול שהילדה מביאה מהגן... צריך למהר הביתה!!!

אני מעיפה מבט אל החברה וביתי שעומדות כמו אשת לוט ומביטות במחזה כאילו  אלוהים מחריב את עירן שלהן, והמחשבה על ביתי המתכסה בכל זה מעבירה בי חלחלה... בצעקה קלה אני מנערת את השתיים מהחזיון: "פוסטמה אוחתק! תתחילי להזיז את הרגליים לפני שהבית שלי יראה כמו ערוגת בטטות!"

ואנחנו רצות...