בוקר טוב לכל המאופרות, לליצנים, לחברי השרלילנים ( מאחוות הגברים) לשרלילות, ולסתם קהל נכבד.
סיפור מהחיים . בשכונה קטנה וחדישה שהוקמה באיזור מבודד נפתח גן ילדים קטן ואינטימי. הגן נבנה בכספי העיריה. אל הגן רשמה הגננת, רק את ילדי השכונה, ודאגה לשמור על טהרת חברי השכונה הקטנה. יום אחד הגיע ילד לגן ובדיוק בזמן - ממש ביום הראשון לתחילת הרישום השנתי. רק מהצצה ראשונית בילד היה ניתן להבחין כי הוא לא מהשכונה. בהתחלה התייחסה הגננת לילד כאומלל, ורחמי ליבה העלו מחשבה על אימוץ, ומיזוג חברתי, שהרי אחד בין 20 הוא מתכון בטוח למיזוג והטמעתו בגן. אממהה.. מספר אימהות בגן, התלוננו כי הילד הקטן משפיע לרעה על הגן, וכל מאפייניו הסוציו-אקונומים, באים לידי ביטוי ומורידים את רמתו של הגן. באה הגננת וניסתה לסלקו... לא אלאה אתכם בהמשך הסיפור - רק אציין שאין יותר גננת, וחלק מהילדים עזבו את הגן, וכרגע הגן נראה נפלא כי יש בו רק 13 ילדים משכונות שונות בעיר.
ואתם בטח שואלים, נו? ומה עם הילד? אז ככה!
שהילד היה באמת פרובלמטי לא קטן ועם מבנה סוציו אקונומי מבולגן, ושבאמת שלא עניין אותו להיות ילד מהוגן
* באמת סיפור עצוב, על הרס גן. -------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סיפור על מעיין הנעורים
כשהליל הגיע עליתי על גבעה קטנה והבטתי לאחור, ראיתי את אור מדורתו - הוא קרוב לעזאזל. היאוש התפרץ מחדש והשתרעתי על החול מותש. חיפושית קטנה בלטה על החול ונעה לעברי, דחיתי אותה. גם ירבוע קטן ניסה להציע את עצמו וסירבתי. ואז הופיעו נץ המדבר, ועקרב החולות וגם אותם לא רציתי, המתנתי לו ובסוף שמעתי את קולו. הנחש זחל אלי, ועיניו הקטנות התקבעו בעיני, הרגשתי שהוא יודע. הוא הכיש אותי בצווארי, מזריק לתוכי את תמצית חיו. אחרי שעה הכנתי לעצמי מדורה וצליתי את הנחש על האש. הכאבים רק התגברו, ובבוקר כולי בערתי מחום. למרות זאת הנפתי את המיכל שעשיריתו נותרה, והתחלתי לנוע כשאני מרגיש את עורי מתבקע מכל כיווניו. רשרוש העור גבר, ולקראת צהרים השתרעתי על החול ערום ויצאתי במחול תנועות קצוב, עד שאחרי שעה ארוכה התקלף העור השרוף ונותר כנשל מרופט מרוח בחול.
התקווה התחדשה, ושתיתי את המים שנותרו, כשממזרח הירח עלה ובזווית עיני ראיתי את נצנוץ מדורתו. חישבתי את המרחק ותכננתי את השעות עד המפגש והקרב. מחצית השעה, זה הזמן וההזדמנות היחידה שנותרה. כיווצתי את חריצי אישוני אל הירח ונרדמתי עם עיניים פקוחות. התעוררתי בדיוק בזמן ויצאתי אליו.
הוא ישב ליד מדורה כבויה, כורע מוכן לקרב כשקליפת עורו המשוריין בהקה באפלה. גלשתי מהחולית במהירות הרוח, חובט בו בעוצמה, גורם לו להזדעזע ולהתמוטט לאחור. לא שמתי לב לשתי צלעותי שנשברו, אלא זינקתי לראשו, אוחז בחוזקה חונק ומסובב. הדקירה החזקה חדרה לירכי גורמת לי לצרוח - הדם ניתז ונמרח על חוליות גבו, כשרגלי המשותקת הייתה משופדת על קוצי ידיו. הטירוף התגבר ומשכתי בשיא כוחי שומע את הפיקוק, ומסכת הפלדה של ראשו נבקעה. הוא נפל קדימה והתגלגל כקיפוד. המתנתי ובחנתי את ירכי המדממת. הוא הזדקף מחדש וראיתי את פרצופו המנומש והמפוחד מציץ מתוך חור החליפה. כשראה אותי מצליח להניע את רגלי הפצועה, מבט הפחד התחלף למבט של אימה. משום מה באותו רגע יכולתי להזדהות עם הפחד שלו, עיניו הבהירות כבר בהקו באורה של זריחה. הוא התרחק לאחור כמבין שהזמן משחר לטובתו, כשאני משתדל לנוע סביבו ולעכבו, נע בטווח בטוח, מתחמק מידיו מהן בלטו קוצי קרב. ראיתי את הזיעה הגולשת והרחתי את רייח הפחד על פניו העדינות, אבל ולפתע חשתי שהרייח המוכר הוא רייחי שלי וכי החומץ שבאוויר הוא הפחד שלי מעורבב בשלו. קרן אור חדרה לראשונה ונחה על פניו - הוא חייך ונע עוד לאחור עד שניצב בקצה החולית.
ידעתי שאמות עוד דקות ספורות, ובזעקת יאוש אחרונה שיפדתי את עצמי עליו, מחדיר את שתי ידי הבריאות לצוואר חליפתו וחונק. היה לו מבט מופתע. היה לו מבט מוכר, כאילו פגשתי ידיד מהעבר. הוא הביט בי בעיניו הכחולות והפעורות לרווחה ונחנק לאיטו מבלי לקלקל את ארשת פניו הילדותית. סחרחורת פקדה אותי וידי נחלשו, ניערתי את ראשי מבין כי המוות קרב. העלפון התגבר, כשתמונת פניו מלוות אותי לחלום עמוק בו דווקא נתתי לו להרוג אותי, מבלי קרב
היה כבר ערב שצבוע זקן עבר בסביבה. הוא היה יכול לאכול את שנינו ולהנות מעוצמת בשרנו, אלא שבמקום זאת, החליט במפתיע להציל אותי. הוא חבש את פצעי, ושמר עלי עד יום המחרת - בו פקחתי את עיני והבנתי כי נותרתי חי.
קברתי אותך שם, הצביע הצבוע. ועתה מה תעשה? שאל. אני חושב שעתה אני אחפש את המעיין.
|