כמעט בקו הסיום אליו כמו בכל שנה אני מגיעה עם כמה ציפורניים שבורות שיער פרוע ועיניים טרוטות נראית כמו יצור רדוף. יש הטוענים שלא אוכל עוד לקום מהכסא הוא יידבק לאחוריי. באים בבוקר הולכים בערב, אני באותה פוזה של ישיבה מזרחית דבוקה למקלדת. בלילה אני חולמת על המדפסת יקירתי, מסבירה לה שיש דיו חדש, שלא תדאג, הכל יהיה בסוף בזמן. (טוב, זה כשאני לא חולמת על סרטן)... התור לקוסמטיקאית יוצא כמובן אחרי מסיבת הסיום, תמיד אני שוכחת לתאם, ומובן שאין לי מה ללבוש. אבל אני יודעת, שמחר, ערב המסיבה, כבר יהיה מה ללבוש, והשיער יהיה בסדר על הראש, ואוכל להירגע כשהם על הבמה, ובסתר לנגב דמעה. הנה, נגמרת לה עוד שנה. |