כשהייתי קטנה חשבתי שמה שאפשר לעשות עכשיו לא ממש כדאי לדחות. להספיק הכול הכול לפני שהולכים לישון.

פולניות? ייקיות? השגיות? אין לי מושג את מי להאשים, ובכלל הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות.

השבוע קיבלתי משימה גדולה ומרגשת. לכתוב כתבה לעיתון.

ישבתי מול המחשב במשך יום שלם וניסיתי לתכנן כיצד לתקוף את המשימה.

בסוף היום הייתה לי פריצת דרך רעיונית. מצאתי על מה אני רוצה לכתוב.

באחת עשרה בלילה עוד הייתי ערנית והתלבטתי האם להתחיל לכתוב או לחכות שהשמש תקום. הבטתי בספר שמונח על יד מיטתי והפור נפל. החלטתי לצ'פר את עצמי ולהתפנק בין הדפים של הספר השמן של גרוסמן.

(נכון, כבר הייתי אמורה לסיים אותו מזמן, אבל כנראה שיש דברים שאי אפשר להאיץ).

חששתי קצת שאני מאבדת זמן כתיבה יקר, אבל אני אישה של בוקר והאור יעשה לי רק טוב.

לפני שנרדמתי נזכרתי איך הוא סיפר לי על כל הסרטים שהוא חושב לעשות, על האישה שהוא צילם בזמן שעקב אחריה לפני הרבה שנים ועדיין לא ערך.

איך הוא יכול לדחות את הדברים כל כך הרבה זמן?

איך הוא לא מפחד שלא יזכור מה הוא רצה לעשות?

למה הוא כל כך רגוע אם יש לו כל כך הרבה דברים שהוא עדיין לא עשה?

באופן מפתיע ישנתי מעולה בלילה. למרות שישנתי לבד. או אולי בגלל. אפילו החלומות הרעים לקחו הפסקה.

ובבוקר, התעוררתי עם חיוך, ובאופן יחסי התיישבתי מוקדם מול המסך.

לא הייתי מודאגת או מוטרדת שלא התחלתי אמש, לא נכנסתי לחרדות על השעות שאבדו.

ואז הבנתי.

שלפעמים עדיף להשאיר משהו למחר. שתהיה סיבה לקום בבוקר מהמיטה.