מסיבת ל"ג בעומר תשס"ח
"לזוז, לזוז!!" צעק ראש הישיבה רגע לפני ההדלקה כאשר הלפיד הנוטף בנזין התנפנף באוויר הצח שבעמק היער. קבוצת בחורים באו בעוד היום גדול והצליחו במאמצים מרובים למצוא שטח סטרילי להדליק את מדורת הענק. עצים ארוכים הונחו במרכז הרחבה בצורת אוהל אינדיאני ענק ועל הענפים –נו באמת...- העלים ירוקים. הגזע המרכזי גם היה נראה לי טרי, אבל הם בשלהם "שפכנו עשרים וחמישה ליטר בנזין, יכולנו לנסוע עם הכמות הזאת לרבי שמעון הלוך ושוב, נראה לך לא יידלק?" ובכן, הרהרתי לעצמי, ראוי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק...
"לזוז, לזוז!!" חזרו אחריו כמה מתלמידיו תוך כדי שמסמנים בידיהם על נקודה מסוימת ברחבה "לא לעבור, עד כאן! אחורה, אחורה, הרב מדליק את המדורה!..." הקהל שהתגודד סביב המעגל פסע כמה פסיעות לאחור ואחד התלמידים ניגש לכיוון הרב, כאשר מצית שלופה בידו. "חילקו כבר את הדפים עם השיר?" מוודא הרב לפני הטקס המרכזי "כן, בטח, כולם קיבלו" ניכר בטון הדיבור כי תלמיד מובהק הוא, מן המניין. גלגלי המצית חורקים ומשפשפים את האבן הקטנה, הגז נפלט והניצוץ הקטן הופך חיש מהר ללהבה שמכבדת את בעל המצית. היא מתקרבת ללפיד והלהבה המכובדת הופכת מיד לבלתי-נראית. ככה זה כל דבר בחיים, הכול עניין יחסי. גם הלפיד הזה -אשר עיני העם נשואות אליו בהערכה על כי סופסוף מצליחים לראות אחד את השני- יפסיק להיות מועיל ברגע שהמדורה תידלק. והמדורה נדלקת. עשרים וחמישה ליטר בנזין, בכל זאת, חייב להידלק לא?.
"בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון ל..." מעגל אחד ענק. כמעט מאתיים בחורים ואברכים רוקדים לאור המדורה, ניצוצות של קדושה נשפכים מהם, ניצוצות של אש נפלטים מן המדורה. יחד הם עולים בערבוב העשן ומתפזרים לרקיע. חלק ייעלמו עוד מעט וחלק יגיעו עד כיסא הכבוד. השמחה פורצת גבולות והאש ממיסה לבבות. "אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא" מישהו שר סולו "אשריכם ישראל!!!" צועקים כל הבחורים. ואז הופכים את הסדר... כולם שרים "אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא" ומישהו צועק לבד ובקול רם "אשריכם ישראל!!"... מחוץ למעגל כמה ילדים מהשכונה, כמו אלה שבאים כל שנה מחדש לחזות במסיבת ל"ג בעומר של הישיבה. אני מסתכל על הילדים ומסיק דבר ברור: אם ילדים מתפעלים מהעוצמה של השירה ומהסדר המופתי שהרב מוביל, אין סיבה שמבוגר לא יזיל דמעה (או לפחות יתרגש מאוד). לראות את הילדים האלו, פעורי-פה, עומדים ומביטים במעגל המתרחב... התפעלתי גם. כאשר המדורה דועכת (אמרתי להם, עצים טריים...) החושך חוזר לשלוט ומקשה על הרוקדים לזהות פרצופים, לא מימינם ולא משמאלם. בדרך-כלל, בכל מנגל או מדורה יש את הקבוצה הזאת שדואגת להוסיף עצים, ואם אין עצים אז עיתונים או חפיסות חטיפים. כל חפץ נייד מצדיק את המטרה וכל האמצעים כשרים למהדרין, גם קופסאות שימורים. אבל כאן, אין מי שדואג למדורה. כולם עסוקים. אחד שר, אחד צועק... אחד רוקד ועוד אחד מנסה להגיד משהו לזה שלידו. יש אחד, בעיניים עצומות ממלמל משהו בלחש וכולם מבינים, יש עכשיו משהו בינו לבין קונו. זה הזמן להתפלל. מתוך שמחה, מתוך התלהבות ומתוך ריקוד של מצווה. ויש גם דמעות. מצמרר...
פיוטי ל"ג בעומר נגמרו וכבר מתחילים לשמוע שירי נשמה קלאסיים. "וטהר ליבנו לעבדך באמת..." הם שרים בצוותא ומתכוונים לכל מילה. הזמן עובר והשתייה אוזלת. אל דאגה, יש עוד אספקה. דואגים כאן לכולם באופן כללי ולכל אחד באופן אישי. איך אמר רבי עקיבא? אשריכם ישראל.המנגלים בוערים אבל הבחורים לא מתקרבים, לפחות לא עכשיו כשזה עלול להפריע. קבוצות-קבוצות מתגודדים ומגלגלים דיבור. יש גם המון בוגרים וזה אחד האירועים בשנה שכולם מתקבצים ובאים. יש המון על מה לדבר. הרגיל, הסניף והחדש נמצאים עכשיו ביחד וכולם מתיישבים על סלעים ואבנים. הרב מתיישב אף הוא על אחד הסלעים ליד הבחורים ומתחיל לדבר עם אחד מהם. כולם רוצים לשמוע, אם זה לא אישי... מי שיושב קצת רחוק קם ועומד מול הבחור או מול הרב. כך אני רואה את הבחורים, מתכופפים ומקשיבים לרב. לא רעב למנגל ולא צמא לטריפ בטעם ענבים או לג'אמפ בטעם תפוזים, כי אם לשמוע את דבר הרב. הזמן עובר בעצלתיים ויש פתאום מי שדואג להבערת המדורה. שוב הם רוצים לראות אש. ולא ראי אש זה מהמנגל כראי אש זה של רבי שמעון. הא!...
מרחוק אני שומע קול מיתר וממהר לגשת לזירה. שני בחורים אוחזים בידיהם גיטרה ומפזמים שיר לא מוכר תוך כדי פריטה עדינה. על הסלעים סביב יושבים עוד כמה בחורים שעוזרים למנגנים למלא את החלל בשירה. מסתבר שאלו שירים שהולחנו בישיבה והם מכירים את המילים. אני מתיישב מוקסם על מקום פנוי באבן הגדולה ומסתכל (עד כמה שאפשר בחושך הזה...) על הבחורים. הם לא רואים אותי. כולם עוצמים עיניים ואני רושם לעצמי את המילים "רוצה לחזור אליך, אז אל תסתר את פניך..." והם שרים בדבקות עצומה "אני זועק אליך..." מישהו מתיישב לידי ושואל של מי השיר הזה. אני לא יודע לומר. מישהו אחר עונה במקומי "של אברום, זה שיר שלו..." המנגינה נפסקת לרגע והיא שוב חוזרת, הפעם אני כבר מכיר את הפזמון. "רוצה לחזור אליך..." איך אפשר לא לקבל כזאת תפילה, כזאת בקשה? "אז אל תסתר את פניך..."
הסימפוניה הופכת את בשרי לחידודין-חידודין ואחד הגיטריסטים מבצע את הפזמון בקול שני. אני רוצה לשמוע את זה שוב, אני רוצה לזכור את השיר הזה, לפחות עד יום כיפור הבא. אבל אני מתבייש, אני בסך הכול אורח... את כל הבתים ייתכן ואני לא יזכור, אבל מילות הפזמון נחרתו בליבי, עמוק בתוך ליבי. "מישהו מחכה לאוכל? הוא כבר מוכן." שאלה נזרקה ותשובה לא התקבלה. הם (אנחנו) עסוקים במשהו אחר, משהו רוחני הרבה יותר. שעה של התעלות הנפש על הגוף. לאכול עכשיו? באמת שזה לא מעניין.
ובחושך הזה, כשלא רואים את צבע החולצה או התספורת, רק שומעים את הקולות, ולפעמים גם את הדמעות, צמרמורת עוברת בפנים. אז אל תסתר פניך... |