מכתב שלא נכתב בעיצומו של חג

אני זוכר את עצמי יושב כאן, כמה ספסלים קדימה, לפני שנה בדיוק. החברותא שלי נרדם על הסטנדר ואני לא הצלחתי להמשיך ללמוד לבד. התחלתי לחשוב על חיי היומיום, על העבודה, על המשפחה ועל כל דבר כמעט, מלבד הגמרא. התבוננתי סביבי וראיתי את האולם מלא מקיר לקיר, התאורה הייתה חזקה, האווירה מרוממת. מנגינת התלמוד כמו בקעה מפיהם של קדושים ועליונים, ועלתה למרומים. לא שמעתי דבר חוץ מהמנגינה העריבה הזאת, של קושיות ושל סברות, והוקסמתי. כמו אל תוך חלום נשאבתי והנה אני עומד מול הפרוכת, דמעות זולגות על הרצפה וזה רק אני ואלוקיי "אנא השם, גלוי וידוע לפניך בוחן כליות ולב... תראה אותי עכשיו, תראה אותי עומד ומתפלל אליך. אתה הרי יודע שלא רציתי לצאת לעבוד, וקשה לי ללמוד כל היום. אני חולם, בוכה ומבקש על היום הזה שעוד יגיע, בעזרתך אבא, על היום הזה שאוכל לשבת כאן ורק אלמד כל היום. קולות מהעבר לוחשים לי לחזור, אבל אני ממשיך בחוץ לעבוד. אני רוצה לחזור..." הדמעות המלוחות רק המתיקו את התפילה ובאהבה גדולה נישקתי את הספר שהיה פתוח על הסטנדר. כן, מצאתי את עצמי רכון על הגמרא, חלמתי שעמדתי מול ארון הקודש. על הגמרא, שלולית קטנה של דמעה ועוד דמעה.

"הלו? מה אתה חולם? תתעורר, עוד לא התחלנו ללמוד..." ועם מרפקו הוא מנענע אותי קלות. "רגע, תפתח בדף יא עמוד ב', אני חייב להראות לך משהו..." אני מבקש מהחברותא והוא מדפדף קדימה. הוא מדפדף ולא רואה שום דבר מיוחד. "תסתכל אצלי" אני אומר. והוא רואה את הסימן המפואר שנשאר אצלי משנה שעברה. "כאן הכול התחיל, אחרי הבכי הזה..." הוא לא הבין מה אני רוצה וביקשתי לספר לו את הסיפור בהפסקת הקפה. חזרנו שוב אל תחילת המסכת והתחלנו ללמוד.

היינו מעשרה ראשונים והיה שקט יחסי באולם. שקענו בתלמוד ועברנו לעוד עמוד. אחרי כמה דפים, אחרי וויכוחים סוערים, אחרי דיונים בהולים ואחרי עיון בראשונים, הוא מחליט לעבור לספרי הלכה. כך סוכם. הוא קם ואני רואה פתאום שוב את האולם. הוא מלא מקיר לקיר והתאורה חזקה. האווירה מרוממת ומנגינת התלמוד כמו בקעה מפי קדושים ועליונים, ועלתה למרומים. לא שמעתי דבר חוץ מהמנגינה העריבה הזאת, של קושיות ושל סברות, והפעם ידעתי. אני חלק מהקסם הזה. כמו אל תוך חלום נשאבתי והנה שוב אני עומד מול הפרוכת, דמעות זולגות מעיניי וזה רק אני ואלוקיי. הפעם אני מודה לו על שעזר לי לחזור אל כור מחצבתו, אל עולמם של לומדי התורה.

"חזו, חזו בניי חביבי דמשתכחין בצער דיליה ועוסקים באורייתא..." הדמעות המלוחות רק המתיקו את ההודיה, ובאהבה גדולה נישקתי שוב את אותה הגמרא.

ועל הגמרא שלולית חדשה, של דמעה ועוד דמעה.