.

במסגרת עבודתי במערכת החינוך ומסגרת החיים בכלל - נתקלתי כבר כמה פעמים בתופעה מאד מסוכנת, שאני רוצה לרגע לתת עליה את הדעת ולהביא אותה למודעות -

זוהי תופעת השמועה והדרך בה אנשים מתייחסים אליה כאילו היתה אמת, שוכחים לרגע שיש פרשנויות שונות ולא כל האמת ידועה.

זאת יכולה להיות הכפשה של מורה בגלל רגע אחד של חוסר שביעות רצון של הורה אחד - שגם כאשר יתחרט אחר כך - כבר יהיה מאוחר מדי, כי יותר מדי אנשים כבר יפגעו בדרך ובעיקר כי נפגע האמון.

זאת יכולה להיות צרות עין של קולגה או אי שביעות של מטפלת ברגע של מתח, זה יכול להיות גם כל מה שנכנס לקטגוריית "הפוסל במומו פוסל" - אנחנו רק בני אדם וכל אחד מאיתנו עובר במקביל גם את התהליכים עם עצמו.

תמיד קודם כל לספור עד 10 לפני שיורים את צרור המילים האוטומטי שנמצא בקנה ותמיד לשים לב למי אנחנו אומרים אותו.

אמרה המורה בלהה, שהיתה המורה שלי בכתה ה' - מילים הם כמו יונה - ברגע שנאמרו - אי אפשר להחזיר אותן לפה... או במילים אחרות "החיים והמוות ביד הלשון" -

לכן בדחילו וברחימו - זה לפעמים דיני נפשות  ולפעמים זה סתם מטרד -

האחריות היא משותפת למספר ולשומע -

לעצור את הסחף, לשמור על שיקול דעת, לדבר, לשאול, לוודא שהיתה תקשורת, לזכור שיש עוד צדדים לסיפור ושאתם שומעים רק צד אחד - והכי חשוב - לא להעביר הלאה - כי כשאתם מעבירים הלאה והופכים זאת לשיחת היום - זאת רכילות.

תנשמו עמוק לפני שאתם משמיצים מישהו או את המורה של הילדים שלכם בראש חוצות.

תנשמו עמוק לפני שאתם רוצים להרוג מישהו שלא מסכים עם דעותיכם.

מותר וחוקי להעביר ביקורת, מותר וחוקי לא להסכים עם כולם.

אדם (הורה) התעצבן על אדם אחר (מורה, הורה אחר) - ההוא אמר משהו שבפרשנות שלו הוא פגיעה בו - במשהו - במישהו -

ההוא שהתעצבן במקום לומר מה שיש לו, שזה הדבר המתבקש - הולך להבעיר אש בחצרות של אנשים אחרים.

עכשיו מה קורה - היה עשן, נאמר משהו שאפשר להתייחס אליו ואפשר גם לא - אם לא נתייחס אליו לא תהייה לו כל משמעות, הוא יהיה רגע של עשן שנמוג אל תוך החלל.

אם נתייחס אליו ניתן לדברים שנאמרו כוח.  היה עשן, אבל מי שהצית את האש היה זה שהתייחס אל הדברים והתעצבן מהם.

הוא סיפר לפלוני שסיפר לאלמוני שהתעצבן על שלומי - פלוני נעלב ודרש התנצלות.

פרצה מלחמה כשבעצם מי שהצית אותה היה זה שרצה להגן על הצדק - הוא הדליק את האש שעליה יישרף אותו רעיון או אדם עליו הוא רצה להגן.

בסופו של ענין, יש מלחמה שהתחילה בשטות ואף אחד לא זוכר מה היה ועל מה נלחמים. הרבה רוח ואנרגיה מבוזבזת - חלק תופסים את הצד הזה והחלק השני את הצד השני - הבעד נלחם בנגד והנגד בבעד -

נשוא המלחמה שבהתחלה נהנה מכל ההגנה הזאת ותשומת הלב שהוא פתאום זוכה לה באמצע החיים - יוצא מופסד.

כי במלחמה יש רק מפסידים !

בהקשר הזה - פוסט יפה שאתמול עלה בנושא "אחריות אישית"

מומלץ לקריאה !