פתאום, אחרי 6 שנים, מצאתי את עצמי לא כותב בשום מקום.
בינואר 2001 פתחתי את פורום המוסיקה הישראלית של YNET, וכחלק מתפקיד ניהול הפורום כתבתי בו טקסטים רבים.
ב-2003 התחלתי לכתוב על מוסיקה ישראלית במגזין Time-Out תל-אביב (במקביל לניהול הפורום).
בסוף 2005 התמנתי למנהל קהילות וואלה, ולכן עזבתי (מן הסתם) את ניהול הפורום ב-YNET והפסקתי לכתוב בו.
במקביל, עברתי מ-Time-Out ל"פנאי פלוס", וגם התחלתי לכתוב ביקורת הופעות, ביקורת דיסקים וטורים באתר "מומה".
במהלך השנים האלה כתבתי בנקודתי במקומות כ-"360 מעלות", "נט מגזין", אתר MSN ומדור התרבות של אתר "קול הקמפוס" 106FM.
כל הפרטים האלה לא ניתנו כדי להפגין רזומה, אלא כדי להסביר כמה מוזר הרגשתי כשלאחרונה הסתבר לי שאני פשוט מפסיק לכתוב. כשסגרתי על תפקידי החדש ב"לוגיה" נאמר לי שלא אוכל להמשיך ולהיות מעורב במקומות אחרים, ונאלצתי להפסיק את כתיבתי ב"פנאי פלוס" וב"מומה". עניין הגיוני, בהתחשב בעובדה שחלק מהתפקיד כולל עבודה מול מוסיקאים, וזה קצת בעייתי לסגור דיל היום עם מוסיקאי שכתבת עליו ביקורת אתמול.
וכך, אחרי 6 שנים רצופות בהן פרסמתי טקסטים רבים על מוסיקה וראיינתי מספר תלת ספרתי של מוסיקאים - אני מוצא את עצמי נטול דף ועט. זה מוזר לי. מוסיקה זה משהו שאני אוהב מאז שאני זוכר את עצמי. כתיבה היא משהו שאני אוהב מאוד לעשות ממש מאז שאני ילד. כדעתן בלתי נלאה היה לי מאוד נוח בשנים האחרונות, כשתמיד היה איזשהו מקום בו יכולתי לשפוך את דעותיי. הכתיבה על מוסיקה שילבה לדבר אחד את שתי האהבות הגדולות האלה שלי. באינטרנט או בפרינט, בחינם או בתשלום, בצורה לחלוטין חופשית ונטולת מגבלות (פורום) או עם מגבלת מילים ועורך שמעל.
נראה לי שזה זמן טוב לעשות לעצמי רטרוספקטיבה, ללקט את אותם קטעים שכתבתי ושלהם יש לי יחס מיוחד, מסיבה זו או אחרת. לפעמים זה כי אני מרוצה במיוחד ממה שיצא, לפעמים כי מדובר בנושא שקרוב במיוחד לליבי. בקיצור: רטרוספ-כתיבה.
החלטתי שבשבועות הקרובים אפרסם כאן כל יום לינק אחד לטקסט שכתבתי ושאליו יש לי את היחס המיוחד הזה, פלוס כמה מילים על אותו טקסט והנסיבות בו נוצר. הטקסטים יתפרסמו ללא סדר העדפה, מלבד הטקסט האחרון אותו אפרסם, שהוא הטקסט האהוב עלי ביותר. לפחות בחלק מהפוסטים האלה אשתדל לתת גם "לינק בונוס" - לינק למשהו שמישהו אחר כתב (וכתב טוב) על אותו האמן).
ונתחיל עם שלום גד. כבר כמה שנים שאני משתדל להסביר לכל מי שנקרה בדרכי שגד הוא אולי המוסיקאי המפוספס ביותר בארץ. הפער בין איכות יצירתו הגבוהה למוכרותו הציבורית הנמוכה הוא ממש בלתי נסבל. אני מאמין שעם קצת יותר מזל, חריצות ושיווק נכון - לפחות חלק מאלבומיו היו שוכנים בבתים רבים מאוד, לצד אלו של אהוד בנאי. אבל לפחות בינתיים, גד נשאר אמן של קהל מצומצם של יודעי דבר. אלו מגיעים לבארבי באותן פעמים מעטות בהן הוא מופיע, שרים איתו את השירים הנפלאים, מתרגשים ופשוט לא מבינים איך זה שרק הם יודעים.
כשיצא אלבומו האחרון, "אהבה", התבקשתי ע"י עורך מגזין "360 מעלות" לתמצת בכ-300 מילה את מהותו של שלום גד ואת סוד קיסמו.
לינק בונוס: תימורה לסינגר מגדירה בכמה משפטים קולעים את מה שמיוחד בהופעות של שלום גד (ונחשו מי זה א'...). |