עמיתי לקפה: הגיעה העת, משעה שהיכרותינו מעמיקה, להציג בפניכם את נעמה, בתי הבכורה. לא אכביר במילים, שמא תחשידו אותי (בצדק..) בחוסר אובייקטיביות קיצוני, אבל דעו רק זאת: אין היא מצווחת כעמיתיה העוללים, מהמהמת היא המהומים של טעם, וחברתה נעימה לי יותר מזו של רוב המבוגרים שבמחיצתם אני שרוי.

ערב אחד, מששכחו הדי הגאזים האחרונים, זימנה אותי בתי  לשיחה קצרה. "אבא", פתחה בטון מלא פאתוס, "זה מכבר מלאו לי חמישה חודשים. הגיע הזמן לחשוב על כיוון מקצועי בחיים, לא"?

התמלאתי פליאה. "כבר? מה עם שעשועים בארגז החול, טיולים בשדות ירוקים, איסוף צדפים על הים"....

-"אין זמן", היא מהסה אותי. "היו לי חמישה חודשים שלמים להתפנק. קדימה. לת'כלס"

-"ועל מה חשבת"? הסתקרנתי.

-"אני רוצה לכתוב", היא אומרת, וליבי מחסיר פעימה. "כמוך".

וכבר אני משתף אותה בייסוריו של חובב המילה הכתובה, שסיכוייו להגיע לתודעה אפסיים, פותח שתי מגירות עמוקות העמוסות לעייפה בטקסטים עבשים הדרים במחשכים, וחולק איתה את תסכוליהם של אנשי המחנה עליו אני נמנה.

-"טוב", היא מתרצה. "אחשוב על זה שוב". אחר היא נושקת לי, ופורשת למיטתה.

רגע לפני שאני מכבה את הטלוויזיה ועולה על יצועי, חריץ של אור עכור מציץ מדלת חדרה. לעיני נגלה מחזה מרהיב: בתי העוללית, מוקפת ספרים, משננת אלתרמן ושירת רחל, ודולה מספר הספרים תקבולות כיאסטיות במיומנות של שקנאי בבריכת דגים.

ואני מתבונן בה, וליבי מתרחב מגאווה ונחמץ מכאב.

הנה, משפחתינו עתידה להתגאות בעוד כותבת כשרונית, שתילחם לנצח בנטיות לבה, ותוכרע בידי המינוס והמציאות החומרנית. "בבית הזה", עולה בי חיוך, "אין לטבלאות אקסל שמץ של סיכוי".