שישה מפלסים מאה ועשרים מדרגות מתחפרים תחת הקרקע של מרעפול. אבני גזית באיכות של שבעים שנים בצבע החלודה נמדדו ונשקלו כשאני זוכר כל אבן ראשה, וכל קורת תמך אותן בחרתי בקפידה.  
הגיע יומי וגם אני נמצא סגור באולם המרעפל. כמה אירוני המשפט - הכורה בור בו יפול.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------ אני ליד שולחן הגזית כותב לאלוהים.
הדלי מתקתק בארובה ומבריח עטלפים הנמים בתקרה, אני והם חיים כבר שנים רבות ביחד, אבל טרם התרגלו לצליל המתכת הפוגשת בצור. בדלי אוכל, דפים, כלי כתיבה, וגם הפתעה שמיכה חדשה.
אני משלשל את המכתב לדלי בודק כי המעטפה האטומה בשעווה ניצבת בנוח בדלי - זה כל מה שיש לי לתת לה, והיא לא תקבל יותר, רק עוד מכתב לאלוהים. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------
החזזיות פרחו בעונת הקייץ, רובד נקודות כתומות הולך ומשתלט על קיר החדר. אני מוצא אותו מעניין כתבניות רורשך עתיקות ומסתוריות. אולי שם אראה את עתידי כמו אותם עתיקים המסוגלים לנחש לפי כתמי הדם שבכבדו של קורבן.
אינני מסוגל לקום מהמיטה, אני משתוקק לאותו חלום ממנו נפרדתי זה עתה, ונסחף אחרי תבנית פרחים מוארת על הקיר ממול.
לשם מה לקום ?
------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הפעם כתבתי מכתב מוזר. לא כתבתי למי הוא ממוען.
ממש בדקה האחרונה הוספתי את שמו של אלוהים בראש הדף, ובכתב חפוז, ושלשלתי את המכתב לדלי. לא העמקתי בדבר רק הצצתי במתנה החדשה שקיבלתי - תער ממורט וחד. החזקתי אותו בידי תוהה אם היא רוצה שאשתמש בו.
תהיתי מה תהיה תמונתי הסופית. אולי גרון משוסף כגבר מתועב, או שמה יהיה יפה יותר לשכב תחת הפלג הקטן שבקצה האולם, אשכב על התעלה הצרה ואטבול את ידי החתוכות במים הקרים, כך גם ידעו תושבי המקום סימן למותי, " ראינו מים אדומים, הוא מת" בסוף ניגשתי למדף האבן לידו היו כל המתנות שקיבלתי. הנחתי את התער ליד אחד עשר תערים נוספים וחלודים. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הדלי הגיע מוקדם מידי, והוא נע בחיפזון, קפצתי מהשולחן והצצתי למעלה. אור צהבהב בתוכו הטלטלה אפלולית הדלי. תהיתי מי אותו הזר - האם זה שומר חדש שהגיע.
סובבתי ראשי לאולם והצצתי בסימן השמש אותו הציבו הצהרים הגבוהים - אכן שעה מוקדם מידי. בדלי היה מכתב. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עמדתי רועד ליד שולחני, ממתין לקו הצהרים שיזחל מהצוהר ויאיר שולחני, ראייתי כבר לא טובה, ואם ארצה לשמור על יכולתי לקרוא עלי להמתין בסבלנות לקרן אור נכונה.
האור הזדחל על קצה הקיר ומיד הצבתי את המעטפה מולה, הייתה זאת מעטפה בהירה, נושאת את הסמל מוכר. האור התחזק ועיני דמעו מלראות את אותו כתב מתוק ומסולסל. נגבתי את הדמעות והרחתי את המכתב, אכן היה זה שלה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
המכתב התרפט לו, הלחות הורגת אותו, והדיו נמסה. לאחר שנחרט במוחי כל פיסוק וכל סלסול של אות, הנחתי אותו ליד חבריו.
ספרתי את כולם שוב, ושחזרתי במוחי כל מכתב מתוכם. כולם עדין נשאו את ריחה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
החורף בא, השמיכות רותחות מחום גופי, ובסוף אני מתייאש - הן נפלו לרצפה הרטובה, ואני נושם את האוויר הקר, מרגיש הקלה לבואו של המוות.
הדלי יורד ואין לי כוח לקום. ניסיתי לקום לקראתו אבל צנחתי והוא עלה רייק. שמעתי רעש בריחים נשברים מרחוק, הצלחתי לספור את הדמויות באפלה.
הם נצבו סביבי ממתינים לי. אור התגבר, והיא הופיעה. האור התגבר והיא הפכה למלאך הממתין לי בשער זרחני.
אבל היא אחזה אותי בחוזקה וקראה לי לשוב. כן אותה אחת שאהבתי, כן אותה אחת שלא הייתי מוכן להיות אסיר שלה.
|