אחת עשרה בלילה, מארק בביתו צופה בסרט "ספרות זולה". לא ממש מרוכז, הסרט עומד להסתיים והוא מרגיש צורך לצאת קצת, להתאוורר, לשבת באיזה בר. מתקשר לכמה חברים טובים, כאלה שכיף לו להיות בחברתם, האחד נסע לדרום, השני בדייט וכך יצא שכל חבריו עסוקים בעניינם. הוא לא ראה עצמו הולך לישון, סוג של "ציפור לילה" ומחליט לצאת לבדו, למלא את הנפש לקראת יום המחר ובליבו תקווה לאיזה הרפתקה שאולי תקרה בדרכו. בליבו הוא יודע שלא יקרה כלום, מה כבר יכול לקרות, אבל הוא זורם עם עצמו.

נכנס לבר החביב עליו, הברמן, חצי שיכור חצי חייכן, מוזג לו כוסית, הם כבר מכירים, מסביב כמה אנשים, רובם נראים הזויים, איכשהו מקבל הרגשה שכולם בדיוק כמוהו, לא באמת רוצים להיות פה, בבר האפל הזה, מה שגורם לו להרגיש מעט יותר נינוח עם עצמו. מתיישב ומזמין כוסית שנייה, לגימה מהירה ואט אט מרגיש את החום מתפשט בגופו. מסיט את ראשו הצידה וקולט בחורה יפה, יושבת על הבר, לבדה, תווי פניה עדינים, מרקם קטיפתי, שיערה אדמוני, ארוך וחלק. מבטה מעורר בו מחשבות, האם הם מכירים? משהו בה נראה לו מאוד מוכר, הרהר קלות עם עצמו ולא יחס לכך חשיבות רבה. השעה מאוחרת, מחר יום עבודה, מחליט לפנות אליה, להזמין אותה לסיבוב של משקה.

קם מכסא העץ הגבוה, וניגש אל האדמונית שישבה כמה כסאות מימינו. מתחיל לפלרטט איתה, ראשו עדיין מפוכח וגם היא לא נראתה נטולת חושים.  בקושי החליפו כמה מילים והטלפון אצלו מתחיל לנגן, שיחה מההוא שיצא לדייט. מה קורה איש? איפה אתה? התפניתי לפני דקה, לא היה משהו, נגמר מהר. תקשיב רונן, משיב לו מארק, אני כבר יצאתי, יושב בבר עם מישהי חמודה, אולי נדחה את זה לפעם אחרת? הם מבינים זה את זה, חברים של ממש ומסיימים את השיחה. מארק פונה אל הבחורה, משוחחים דקה או שתיים, מנסה שוב להיזכר, אולי הם מכירים? מרגע לרגע הוא יותר בטוח בכך, ואז כמו משום מקום מגיע ה"דייט" שלה - בחור עם קעקוע חרב על זרועו, חפיסה של מרלבורו אדום בידו והיא מקבלת אותו בחיוך, איזה חיוך מתוק ונפרדת ממארק בקריצה. מארק משפשף את עיניו, מבולבל, לא יודע כיצד להגיב, ראשו מתחיל להכביד עליו, אולי שתה יותר מדי, מגרד קלות בראשו ומחליט שזהו – זה לא הערב שלו. נפרד מהברמן החצי חביב, חצי שיכור, משלם את החשבון, משאיר טיפ וחוזר לביתו.

בעודו ניצב לפני דלת ביתו, נפל אצלו האסימון, זו היא, דנה, מלכת הכיתה, ההיא שכל כך אהב מתקופת הגימנסיה בה למדו יחד. מארק מצא עצמו חסר אונים, איזו הזדמנות, איך פספס, קיבל מתנה משמיים ולא ידע מה לעשות איתה. כל כך רצה לשמוע ממנה, לדבר איתה, לו רק היה מספיק לבקש ממנה מס' טלפון. תקופה כל כך ארוכה בה הם לא שמעו זה מזו. במוחו עלתה המחשבה לחזור לבר, אולי היא עודנה שם, אבל מה עם הבחור שאיתו נפגשה, איך ייגש אליה, מה יגיד, האם היא תשמח לראותו, אולי תכעס על שהוא יקלקל לה ערב מוצלח. כשהוא מתלבט עם עצמו, שומע מארק קול מונוטוני של צופר. מוכר לו הצליל הזה, אבל לא ממש הצליח לקלוט מה קורה סביבו, אולי שתה יותר מדי, אולי פשוט עייף מיום ארוך שעבר עליו. ושוב הצליל הזה נשמע והפעם גם נקישות של מצוקה. התעשת קלות והבין שמישהו נתקע ב"תא המעלית", ניגש למתחם המעלית ומנסה לראות מה קרה ואיך יוכל לסייע. מצמיד אוזנו לדלת ושומע קול עדין, קולה של אישה... מפוחדת... מבוהלת...

המשך יבוא...