איזו תמימות...

4.7.1976

יומולדת 13 , בר מצווה.

יום העצמאות המאתיים של ארה"ב.

מבצע אנטבה.

לקראת אותו יומולדת אמרה לי אמי,

ירון, מדוע שלא תכתוב מכתב לנשיא ארה"ב,

ג'ראלד פורד.

ספר לו כי אתה חוגג בר מצווה ביום בו ארה"ב,

חוגגת 200 .

מי יודע,

אולי יזמין אותך לביקור בבית הלבן.

חשבתי על כך,

אולי באמת אכתוב,

אגיד שאני, חוגג היום,

את היום המשמעותי ביותר בחייו של ילד יהודי,

כאשר מילד הופך לנער.

ובאותו יום, ארה"ב, האימפריה הגדולה בעולם,

חוגגת מאתיים שנה.

חשבתי,

אבל לא כתבתי.

ואז, באותו יום,

4.7.1976

צה"ל ביצע מבצע חסר תקדים,

שחרור חטופים,

 אלפי ק"מ מארצנו.

בעודי ילד,

הייתי בטוח שזו מתנת בר מצווה מיוחדת לי.

איזו תמימות.

תוך כדי הכתיבה,

אני מנסה לשחזר את המילים:

"צהל" ביצע מבצע חסר תקדים, שחרור חטופים,

אלפי ק"מ מארצנו".

ואני קולט שכרגע יש לנו חטופים,

סביר להניח רק כמה מאות ק"מ מארצנו,

וכלום לא קורה.

צה"ל היה פעם אחרת?

הדרג המדיני היה פעם אחר?

אני הייתי פעם אחר,

תמים.

היום כבר לא.