שבת שלום חברי, סוף שבוע אני רוצה להביא בפניכם תובנות יפות מתוך מאמר שקראתי של הרב נוח וינברג, ואני מרשה לעצמי להביאו בפניכם, כי זה מה שרוצה כבוד הרב שדבריו יפורסמו ברבים. ולמה אני אומר לכם זאת, כי בקפה הזה יש כאלה שקונות להם זכויות יוצרים, מבלי שהם יצרו זאת ולבסוף מאשימים בגניבה, כך עשתה זאת הגב' מעופפת-דורדור בפוסט שהוציאה עלי כגנב יצירה ומבלי שנתנה לי זכות להגיב.http://cafe.themarker.com/view.php?t=494265 אז כדי להבהיר דברים, ולהגיב לגב' הנכבדה וחבר מרשעותייה, אני רוצה ברשותכם להגיב. אמנם לא כולם הסכימו איתה, אך אלה שהגיבו לטובתה, אלה שדחקתי אותם מחברותי עימם, ועל כאלה נאמר עם "חברים כאלה לא צריך שונאים".
לעצם העניין הגב' טוענת שתרגמה שיר לפני שנים ואני פרסמתי אותו,גנבתי את יצירתה. היא לא מכחישה שזה סיפור עממי אנגלי, היא תרגמה אותו, והפיצה ברשת. אז נכון, לא יודע איך זה הגיע אלי, אבל הגיע אלי הסיפור הזה במייל והחלטתי לפרסמו. מי בכלל חשב שסיפור שמתגלגל ברשת אמורים להיות לו זכויות יוצרים, הרי זה טיבו של סיפור שמתגלגל שכמה שיותר יקראו אותו,ועל כן אני אשם, שגנבתי את היצירה של הגברת שרק תרגמה אותו, ואין על כך הוכחות.
ולמה הגב' וחברותייה החליטו לתקוף אותי כי בזמנו שפרסמתי את הפרק הראשון של "הקוראת בקפה",לשם המתח והשעשוע השארתי את הקוראים סקרנים, ואמרתי שתמורת כוכב אספר את ההמשך, נכון זה יצר תהודה.אבל היה בזה עינין מרענן, וחדשני. וזכיתי למאות תגובות אוהדות. רק החברה הנכבדה החליטה לקלקל לי ולקוראים את החגיגה שהיא מיהרה לפרסם את המשך הסיפור,והוציאה את "הערמונים מהאש" אז כעסתי, ומחקתי, וחסמתי את חברותה עימה ועם הגב' פרי ועד כמה מרשעות.
אני מחפש אנרגיות טובות,ומעדיף פחות חברים,אבל לא אנשים קטנים. אז אם אני גנב? הפוסט שלי לשיפוטכם. כי מאז שפרסמתי את הפרק הראשון של "הקוראת בקפה" קבלתי הצעה לסדרת טלויזיה, אם יהיו פרקים נוספים. ומאחר ולא ידעתי לכתוב,לקחתי על עצמי לכתוב. ופרט לפרק הראשון הכל שלי, ואתם שפטתם אם זה טוב או לא? אז תודה חברים שעזרתם לי לבטא את עצמי, ולכתוב. ומאז איני זוכר כמעט שאני מעביר לכם משהו שאינו שלי, ואם זה אינו שלי, אני מציין מה המקורות לתובנות.
הייתי חייב להביא תגובה זאת, כי"המלבין פני חברו כאילו שפך דמו", ואתם תפשטו . ומכאן נעבור לעצם התובנה השבועית שברצוני לחלוק עימכם.
העריכו את מה שיש לכם - וצרותיכם ייעלמו.
נניח שאתם עומדים בקומה ה- 70 של בניין האמפייר סטייט בניו יורק. לפתע, גבר גדל ממדים מתחכך בכם בגסות, פותח את החלון ומודיע על כוונתו לקפוץ.אתם צועקים: "לא, אל תעשה זאת!" האיש הגדול, הרכון על החלון, פונה אליכם וצועק בכעס, "אם תנסה לעצור אותי, אקח אותך אתי!" "הממם... אין בעיה, אדוני, מה שתגיד. אולי תרצה לומר מספר מילות פרידה?" הוא אומר, "תן לי לספר לך על הצרות שלי. אשתי עזבה אותי, הילדים שלי מסרבים לדבר אתי. פוטרתי מעבודתי וצב המחמד שלי מת. אז מדוע עליי להמשיך לחיות?" לפתע, נחה עליכם השראה."אדוני, עצום לרגע את עיניך ודמיין לעצמך שאתה עיוור - ללא היכולת לראות צבעים, ילדים משחקים, שדות פורחים או שקיעה. עכשיו, דמיין לעצמך שקורה נס. אתה פוקח עיניים וראייתך שבה אליך! האם תקפוץ - או שתישאר עוד שבוע, בכדי ליהנות מראייתך ששבה אליך?" "אשאר עוד שבוע". "אבל מה קרה לכל הצרות שדיברת עליהן?" "אה, אני מניח שהמצב לא כל כך גרוע. אני יכול לראות!" עין אחת שווה לפחות חמישה מיליון דולר. אם יש לכם שתיים - סימן שאתם עשירים. אם תעריכו באמת את מאור עיניכם, הצרות האחרות יהפכו לחסרות משמעות. אולם, אם תתייחסו לכל דבר כאל מובן מאליו, לעולם לא תיהנו מהחיים באמת ובתמים. |