בימים אלו אני חווה לצד חיי העליזים סוג של אבל קולינרי.
בעודי כותבת שורות אלו אני שומעת את קולותיהם הסמכותיים של חברי עורכי ועורכות הדין מהדהדים בראשי: "אין לך להלין אלא על עצמך". שוב הם צודקים.
חברת ילדות סיפרה לי עליה תוך שהיא מזהירה אותי בטונים של רפי גינת מפני התמכרות קשה. בדומה למקרים רבים בהם מתריעים בפנינו מפני דבר מה העלול להזיק לנו, הסקרנות גברה על כל היגיון. רציתי גם אני.
התוודעתי אליה לראשונה בעת בילוי במחיצת האחיינית שלי שלא התווכחה איתי כשקניתי שתי שקיות במבה במילוי קרם נוגט. בדרך הביתה סיימנו לאכול את תוכנה של השקית הראשונה תוך ששתינו חוות הלם מוחלט מהטעם הגאוני, ואת תוכן השקית השנייה פירקנו לאחר זמן קצר בעת צפייה בסרט. כאן הכל התחיל.
מיום זה ואילך מצאתי עצמי מסתובבת כסהרורית מדי כמה ימים בכל סופר מרקט שנקלע לדרכי ומחפשת אחר השקית הקסומה. בכל מקום שבו מצאתי אותה קניתי לא פחות מארבע-חמש שקיות.
בתחילה לא הבינו היצרנים באיזה סדר גודל של הצלחה מדובר, וכך נוצר מחסור בבמבה בכל רשתות השיווק במשך מספר שבועות שנחוו מבחינתי כמספר שנים. לראשונה בחיי הרגשתי שאני מסוגלת לרדת לסוף דעתו של נרקומן בקריז.
משהבינו היצרנים מה גדולה הדרישה מילאו את רשתות השיווק במלאי מכובד ביותר של הבמבה לכל החפץ. באופן די מוזר לא הפגנתי רכושנות כלפיה. להיפך, רציתי שכולם ידעו שהיה שווה לחכות שישים שנה ולו רק על מנת לטעום את החטיף החדשני. לכן כשהייתי בחברותא תמיד הצעתי לאנשים להתכבד. כל מי שטעם פתח זוג עיניים תמהות, כאומר: אותה במבה בוטנית מוכרת ואהובה - היתכן כי נמצאה הדרך להפכה לטעימה עוד יותר?
מי שהקיץ את הקץ לסיפור האהבה הזה הוא עבדכם הנאמן, אני נאלצת להודות בלב כבד. אינני יכולה להמשיך ולאבד את האחרונים שבשרידי הכבוד העצמי שלי לטובת חטיף בוטנים וסוכר. אני עדיין אישה צעירה. עומדות בפני משימות גדולות. לביצוען דרושים אומץ לב וחוזק נפשי. אינני יכולה להרשות לעצמי רפיסות נפשית הנובעת מאותו חטיף שאינני רוצה עוד לשאת את שמו לשווא.
אמר סטינג: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי. אז הנה אני נפרדת ממך, אהבה אסורה שלי. מי יתן ואלמד לחיות אתך בשלום בעתיד. כלומר, אתרגל לראותך מונחת בחן על מדפי רשתות השיווק בכל פעם שאקנה מצרכים לשבת, אבל ארשה לעצמי לקנות אותך אחת לחודשיים-שלושה. כי בלעדייך, כמו שאמרו כבר לפניי, אני חצי בן אדם. |