חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
המצליחנים
השבוע מצאתי בים שרשרת של כלב. התנפלתי עליה כשוללת שלל רב (למעשה התנפלתי על הילד שמצא אותה ומשום מה אמו הלא-חרדתית החליטה ששרשרת כבדה מברזל זה מה שהילד שלה צריך לנפנוף ולמשחק), שילבתי בה תליון שקניתי פעם בחנות קומיקס - ומאז אני עונדת אותה בגאווה על בגדיי המשודרגים ואין איש מעלה בדעתו שמדובר למעשה בקולר.
שרשרת הכלב היוקרתית והאושר היחסי שחשתי בעקבותיה זרקו אותי ברצף חופשי של אסוציאציות לגברים שנתקלתי בהם לאחרונה - הזן של המצליחנים שנפנפו מולי בכספם, ב'רכבם היוקרתי', במשרותיהם הרמות שהיו למעשה עבדוּת-הייטקית-פוסטמודרנית ובכל סממני הסטטוס הנלווים, ומאוד תמהו על כך שאיני נופלת לרגליהם כמקובל בציבור כיום (שבו היטשטשו לגמרי ההבדלים בין המינים בכל הנוגע לחיזור, ונשים רודפות אחרי גברים כשלשונן המריירת תלויה מחוץ לפיהן, אבל על זה בפוסט נפרד).
■ ■ ■
כשהפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל פרסם בשנת 1932 את המניפסט המפורסם שלו בשבחי הבטלה, הוא לא התכוון לשיר הלל לבטלנות, אלא טען נגד העבדות הכרוכה בעבודה המודרנית, מה שהיום קוראין קריירה: "יום העבודה שלנו", כתב ראסל, "צריך לעמוד על ארבע שעות עבודה, שתוכל לספק לאדם את המצרכים החיוניים ואת הנוחות הבסיסית של החיים. ואילו הזמן הפנוי, צריך שיועמד לרשותו של האדם על מנת שיוכל לעשות כראות עיניו ולהתמסר לסקרנותו. ואז, מעל לכל, תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, עייפות והפרעות בדרכי העיכול".
המצליחן הוא בעיניי הזן הדפוק ביותר של הגבר, וכיוון שהם מתרבים והולכים, אני שוב מוצאת את עצמי מחוץ לזרם המרכזי, בשולי השוליים של הקיום הישראלי. אבי המנוח היה נוהג לומר: "הישראלים האלה", כשהוא מוציא את עצמו מהכלל, ואני, שתמיד טרחתי להתווכח איתו, מוצאת את עצמי לאחרונה בדרך לשם.
עוד לא פגשתי מצליחן מעניין (או מושך). ההצלחה, מעצם טיבה, מחייבת התמקדות בתחום מצומצם, והאדם מצטמצם בהתאם. יש מצליחנים תל אביביים שלא יודעים שלתל אביב יש ים במערבה. הם עייפים, טרוטי עיניים, טרוטי מוח, רופסי גוף ולב ובעלי אנרגיות של חדף מרוט. אדישים לכל מה שלא יכול לתרום לקידומם, כלומר אדישים לחיים עצמם - לחברוּת, להנאות הגוף, להנאות הראש, לתרבות, לאהבה.
■ ■ ■
צֶ'זארֶה בּוֹרגָ'ה (בציור של אָלטוֹבֶּלוֹ מֶלוֹנֶה) היה אישיות שנויה במחלוקת, אבל מצליחן מובהק. המצליחן בה' הידיעה של המאה ה-15. בנו הממזר של האפיפיור המושחת אלכסנדר השישי (קולטים? זה כומר, כאילו), עריץ צמא-דם, הולל, מתעלל, נואף (בין השאר שכב עם אחותו לוקרציה) ורוצח (בין השאר אחד מבעליה של אחותו). עליו כתב ניקולו מָקיאָוֶולי את חיבורו המפורסם, הנסיך, שמתאר את התכונות הנדרשות משליט אידיאלי וכך שדרג את מצליחניותו למדרגת הנצח. את התמונה הזאת ראיתי לראשונה ב'חי' בגיל 17 במוזיאון של העיר בֶּרגאמוֹ ונשימתי נעתקה מהכוח, מהעוצמה של האיש הזה, שלגמרי עוברת דרך הבד ודרך יותר מ-500 שנים. אבל כבנזוג, אפעס, לא הייתי רוצה אותו.
מבין הגברים שהיו לי, לא היה איש מצליחן. או עשיר. או אמיד אפילו. או בעל תארים מתקדמים. או תארים כלשהם. אחד ידע בדיוק מה טעמם של ארמדיל, קפיברה ותוכי ארה, כי אכל אותם כילד בג'ונגלים. אחר נותר נער-חוף גם כשהזדקן ושילח לאוויר המלוח את הגיגיו הדלוחים בענייני גברים/נשים, בריאות/חולי ומשמעות החיים. שלישי הסתובב בעולם כולו וניסה בכל כוחו לא לריב עם אנשים. איש מהם לא נע במעגלי החיים המקובלים וכפף את עצמו למסגרות. אף אחד לא עבד במשרד, לא "הלך לעבודה".
"למה אין מצב שתהיי פעם עם גבר בגילך?" שאל אותי בני השבוע. עניתי לו שאני יכולה להיות רק עם מישהו צעיר שעדיין לא איכפת לו מכלום, או עם זקן שכבר לא איכפת לו מכלום. הרופאה (אחותי) רשמה לי גבר עם גוף חזק, שיש בו חיוך, שמש וים. כל מחשבי החשבונות, בוני הקריירות ומקימי הבתים-בישראל - לא בשבילי. אין קוטל-תשוקה גדול יותר מבחינתי מגבר שכל הזמן חושב מה יחשבו/יגידו עליו. הקונפורמיות היא האויבת הגדולה של האהבה ושל התשוקה בגרסתן הלא מצונזרת.
■ ■ ■
יש לי משפחה אלטרנטיבית, באילת. חבורת אנשים שנעים ונדים בעולם. סקיפרים, צוללנים. נשים וגברים. איש מהם לא חי לפי הנורמות המקובלות. גם לא בתחום היחסים הבינאישיים. אני חושבת שלפי המדדים הסוציו–אקונומיים הרווחים כיום בישראל, הם נחשבים עניים. אבל מעודי לא פגשתי אנשים עשירים מהם (אולי רק אותו גבר אוכל הארמדילים).
לאחד מהם סיפרתי לאחרונה על מלחמות האינטרנט שלי. הבנאדם, שאין לו אפילו מחשב בחזקתו, אבל בהחלט יש לו ים בעיניו, הביט בי בפליאה מרובה ואמר: שכולם ישקו לך בתחת, את שומעת? ונכון, זה וולגרי, זה בנאלי, אבל זה גם איפס אותי לגמרי. אז מחר (יקרים שלי, ריגשתם) אני שוב נוסעת לאילת. נקווה שההצלחה (להגיע לשם) לא תשנה אותי.
|
תגובות (110)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
או, כמה שאני מבינה אותך,או אין לך מושג.
אחד כזה הסביר לי פעם, כשמרכז הכובד שליעוד היה במיימדים של לופז
שהמראה שלי, מייצג את מה הוא מסוגל להשיג,
ורכז כובד מבוסס-מחריב לו את התדמית ההישגית.
הבנתי את קו המחשבה
וטיפחתי בעצם ניפחתי את הפגוש האחורי ככה
שרק מי שיש לו מספיק ביטחון עצמי
יוכל להרשות לעצמו להראות לידי
הבי לי גבר שיודע את מקומו בעולם
שבין אוזניו יש מנוע שמתפקד באופן עצמאי ממוט הניווט שלו.
שיודע לכלכל את צעדיו בלי שייכות עדרית
תהני לך שם -אני מתגעגעת לאילת בגלל החול
יפה ,גם נכון ואמיתי... הרבה לא השכילו להבין את "החיים" ושכבר נגעו מאוחר כבר היה!
יפה לך לתור אחרי האמת שמתאימה לך לפי חוכמת החיים שבאמתחתך ...
וואלה, צדק ראסל ויום עבודה צריך להיות לא יותר מאשר ארבע שעות, אבל מה לעשות שהקונסומריזם הוא כבר מזמן אידיאולגיה ולא סתם תרבות צריכה.
אבל מי שרוצה ללכת במותגי יוקרה (מהמילה "יקר",כי רובם לא באמת איכותיים יותר),
ולשלם על התפאורה במסעדות (כי העלות של השניצל והשף ביחד, מתוחכמים ככל שיהיו מהווה אחוז קטן ממחיר המנה)
ולנהוג ברכב שטח מפואר (כאילו שהג'יפ סיור המצ'וקמק של צה"ל לא לוקח אותו בעבירות, ואז עוד לא שמעו על האמרים)
אז כבר אי אפשר לעבוד רק ארבע שעות ביום בשביל לשלם את כל זה.
ראסל לא העלה בדעתו סופי שבוע באנטליה ויוון פה ושם, וקפיצה לניו-יורק "לסייל של הקריסמס".
וזה עוד לפני שהגעתי לילדים (כי עוד אין לי).
אז תעשו רגע חשבון של כל שעת עבודה של בעל מקצוע (ויסלחו לי המלצר/יות שלצערי המקצוע הזה לא מוכר או מפותח בארץ ולא מתוגמל כראוי) ויוצא שזה מספיק כסף לסגור את החודש ועוד נשאר.
אז מי שרוצה רק לחיות בסבבה יכול, ומי שרוצה אקססוריז לחיים שיעבוד (-:
שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה ייראה לך כשעה. שב ליד אישה יפה למשך שעה וזה ייראה לך כדקה. זו יחסות.
טוב לקח לי זמן וקראתי את הכל סתומרת את כל התגובות
פעם ראשונה שלי פוסט ראשון שלי (שאני קורא)
באתי בגלל החיוך בתמונה נשארתי בגלל המילים
ואיי מאי כמה הצהרות כמה רמזורים כמה אורות אדומים
אני מקנא בך שאת יודעת לכתוב ככה,
טוב אבל אני מקנא בכל מי שיודע לכתוב יפה
שיט הלוואי והייתי מהכותבים ולא מהקוראים
נכון את צודקת להצליח זה לא על חשבון החיים
עוד אחד טוב שלך גיליתי. וואוהו - מה יהיה , אני לא אצליח להתעורר בזמן בבוקר....
קונפורמיות = מוות - הנחה קיצונית מדי, לדעתי.
קונפורמיות = מחלה. אצל המבוגרים/סבאים - מחלה סופנית. ואילו אצל הצעירים - סתם מחלה טפשית - מינון נכון של 'אנטיביוטיקה' והיא תעבור.
ועכשיו, כשאני חושבת על כך ברצינות (בטח ברצינות כשזה נוגע לי) - תוהה מה עלי לעשות; בחיי - אובדת עצות :
מהסבאים התיאשתי בעיקר נוכח העובדה שהם בד"כ אכן מצליחנים קונפורמיסטים ונורא לא פחות (או שאולי זה בכלל פועל יוצא) - לוחצים לקחת אותך לסיבוב קניות בכיכר המדינה ואם לא נאה לך אז במילאנו ומתחננים שתלבשי חוטיני ובמפגשים עם חבריהם - גופיות סקסיות עם מחשוף עד הפופיק כמעט (זה מחזיר אותי לאלה בסעיף 9 אם זוכרת נכון, בפוסט אודות 10 הגברים) ולכי תסבירי להם שחוטיני זה לא נוח (שינסו הם ללכת עם חוט בחריץ של הטוסיק), שזה מיותר ופתטי לנסות להתחרות בבנותיהם או בבנותיהן של חברותי; מה עוד שאת כל מה שיש לי (להבדיל מרובם) הרווחתי בעמל וביושר, ואת המעט שנותר בעו"ש מעדיפה לבזבז על מה שאני רוצה; ולתרום לפלסטיקאים - זה לא ברשימה שלי.
ומאידך - איזה מכנה משותף יכולה למצוא עם הצעירים חוץ מאוכל וסקס ? נכון שהם עדיין 'פלסטלינה', אז מה - לחנך אותם לנונקונפורמיזם ? את תפקיד האמא/מחנכת מתה כבר להשאיר מאחורי ואפילו התחלתי לפנטז על עצמי כסבתא צעירה וקולית.... אז מה - נגזר עלי להתנזר, לאמץ סופית את כל החתולים והקיפודים שמגיעים לאכול בחצר שלי וללמוד לשחק ברידג' ? מדכא ! או שאולי זה בגלל הכוסית שהרמתי קודם
לילה טוב
מהפכני, גאוני.
נכון להפליא.
תודה על כל מילה שכתבת.
אבל בדיוק לזה התכוונתי. לא להצלחה ולא לחריצות, אלא לעבדות לכסף ולמעמד חברתי ולמותגים ולסמלי סטטוס.
ואגב, יש הרבה אנשים שאוהבים מה שהם עושים וסופר-טובים בו, דה בסט, ולעולם לא ייחשבו מצליחנים, כי הכיוון שבחרו אינו מתוגמל על ידי החברה. כמו בעלי לשעבר הנגר האומן או חברתי ענת הגננת, או ידידי המתרגם הכי טוב בארץ, או חברתי המאיירת הגאונה, או אבא שלי ז"ל המורה לאמנות הדעתן, או אחותי הרופאה אלופת הדיאגנוזות, או אחי מאמן הכושר שלקח אנשים מהריסות והביא אותם למצב שוורצנגרי, או אני עצמי - שאין עורכת טובה ממני בעולם
אני (באופן אישי וציבורי) לא אוכל להיות עם גבר שעובד המון שעות. נקודה.
בגלל זה אני לא מתלהבת מאנשי הייטק. לא בגלל הכסף.
גם בגלל זה וגם בגלל שאף פעם לא הבנתי מה בדיוק הם עושים, ואני אוהבת לדבר עם הגבר שלי על חוויות היום.
אבל האמת שמי שהתחילו איתי ועליהם כתבתי לא היו אנשי הייטק, אלא עורכי דין, אדריכלים מצליחים ואחרים, שהצלחתם הביאה אותם לדרגה גבוהה כל כך, עד שהם בעיקר התעסקו בניהול ובאדמיניסטרציה ולא ביצירה. הם גם עבדו המון שעות וגם היו משעממים ברמות.
אני כותבת כאן בלוג אישי. כמו יומן. אני מודעת היטב לכך שיש נשים שהצלחה ומצליחנות ומעמד וכסף וסמלי סטטוס צל גברים עושים להן את זה בגדול. זו גם הנורמה היום, אני חושבת. לכן היה חשוב לי להביא את הצד שלי, רק שלי. הוא ממש לא המיינסטרים. לי פשוט יותר מתאים גבר שהוא מציל בים ממנכ"ל חברה.
וזו לא סתם הצהרה ריקה, כי באמת חייתי ככה עד עכשיו, ואלה היו הבחירות שלי.
תודה שקראת ותודה על התגובה הארוכה והמנומקת.
מיא
מיכליקה - בעיניי מצליחן זו תדמית שקרית. אפשר להצליח ולחיות באופן מספק בלי להיות מצליחן שמרוכז בהישגיות חומרים או בקריירה. אני נורא אוהבת אנשים חרוצים וממש אין לי סבלנות לעצלנים, והחיים שאת מתארת, ובעלך, נשמעים לי אחלה.
תודה שנכנסת. מיא
חיית הייטק שכמוני מעיזה ונכנסת לגוב האריות, האם יהיה בי האומץ?...
יש ליט הרבה מה להגיד, אז אני לא מתאפקת. נשימה ו-
ראשית, לא הייתי פוסלת את כל המצליחנים.
מצליחנות כערך, כפי שכבר כתבו לפני, היא אכן טפשית ורדודה, אבל לא חסרים אנשים מצליחים בזכות העובדה הפשוטה שהם אוהבים את מה שהם עושים ופשוט טובים בה.
אני מכירה מצליחנים שצורכים תרבות, שיודעים להעריך אוכל טוב ובכלל אנשי שיחה מרתקים.
לא הצלחתי להשתכנע שזה סותר.
שנית, ממתי הייטק נהפכה למילת גנאי שמסמלת את כל הרע והרדוד?
רק בגלל שאפשר להתעשר מהעיסוק בה?
בצעירותי עבדתי בכמה וכמה חברות סטרט אפ.
אנחנו אשכרה אהבנו את מה שאנחנו עושים, האמנו ברעיון, נהננו מהדרך.
המון מחשבה יצירתית ועשייה הייתה שם, למה זה רע? למה זה רדוד?
אני לא אתמם, בודאי שרצינו להצליח, אבל הצלחה לא נמדדת רק בממון.
אני לא יכולה לתאר את הסיפוק בהצלחה של מוצר שאתה יוצר במו ידיך מאפס עם קבוצת אנשים.
זאת מצליחנות כפי שאת רואה אותה? זה נשמע לך רדוד ומשעמם?
לשיטתך, גם פרופסור לאמנות התמקד בתחום אחד כדי להצטיין בו, גם הוא מצליחן שלא היית מוצאת בו עניין?
ולקינוח - הייתה לי בדיוק אתמול שיחה עם חברה שלי, שהיא דוקטורנטית לאמנות.
היא אמרה שהיא מרגישה בסטאטוס חברתי נמוך יותר כשהיא נמצאת בקרב חבריה ההייטקיסטים המצליחים.
וכפי שאמרתי לה, אני חוזרת גם כאן - אם בעיניה היא בסטאטוס נמוך יותר משום שהיא מרוויחה פחות, זאת בעייה שלה.
אני, באופן אישי, משילה את נעליי כשאני נכנסת אליה.
בעיני היא מצליחנית לא פחות.
א) אני לא עובדת, עדיין לא. אני מתכוונת להתחיל בקרוב אחרי מליון שנה שלא עבדתי, אין לי שמץ איך אני הולכת לעשות את זה.
ב) יש אנשים שעובדים קשה אבל הם לא מצליחנים במובן שאת התכוונת אליו. בעלי החמוד מכל בעל עובד בסוג של עבודה (קשה לי להוציא אותו מארון התעסוקה כי הוא עוסק במשהו לא ממש שיגרתי) שהוא להוט אחריה. הוא עובד די הרבה שעות אבל הוא בא הביתה ורוכב עם הילדים על אופניים ומקריא סיפורים ומקלח ומדגדג אותם ומשחק תופסת ומחבואים. רק השנה ראינו קצת כסף ואין לנו בעיה לחיות בצניעות. העניין הוא: בעיני הוא סופר מצליחן אפילו שיש לנו אוטו שנת 93' מקרטע ואין סלולרי ואנחנו לא מתלבשים במותגים.
אין לי שום בעיה עם נאומים. נהפוכו. העובדה שקראת והגבת וסיפרת על עצמך וחלקת ומתובנותיך ומחייך משמחת אותי מאוד. כבר כתבתי בעבר שאנשים יכולים לכתוב אצלי תגובות בכל אורך שהם רוצים.
אני באמת לא חושבת שהעניין כל כך מסובך. אתה אולי רוצה שיניחו לך, ואני מבינה, אבל יניחו זה יתעלמו מקיומך? אם יתעלמו ממך הרי יעברו עליך כמו מכבש. אתן לך דוגמה טריוויאלית: אני מאוד אוהבת שאנשים זרים ברחוב מתעלמים ממני ולא פונים אליי בפמיליאריות הישראלית הדביקה, ובכל זאת אם אני נתקלת ברחוב במקרה בחבר של בני שהוא בן בית ואוכל וישן אצלי - אשמח מאוד אם יגיד לי שלום ולא יתעלם ממני. ואם הילדים שלי לא מקדימים שלום לחברותיי, אני מעירה להם. ואם - כמו אתמול - הם לא אומרים תודה למלצרית שמגישה להם - אני מעירה להם. הרבה פעמים זה לא עניין של החלטה. הם פשוט לא רואים את הזולת. את ההומלס ששוכב מתחת לבית שלנו בלי נעליים בעוד שלנו יש שלושה זוגות לתרומה לאיזו אגודה. אז למה לא לתרום לו ישירות? (הוא סירב, אגב. עוד פסיכי אחד...). אז אנשים אומרים לי - למה את מעירה להם? הם בגיל ההתבגרות. אבל אני חושבת שחלק מההתבגרות היא להיות בנאדם, כלומר להתחשב בזולת ולא ההיפך.
טוב, נסחפתי קצת. בקיצור, כולנו שונים זה מזה ובכל זאת יש קווי דמיון. אתה, למשל, אוהב שמשקרים לך? אני לא. קרה לי לאחרונה שהשקר היה כל כך גדול עד שחשבתי שאני חיה במציאות אחת ולמעשה חייתי באחרת. וכשתפישת המציאות שלי מתערערת, תאמין לי שזה לא בריא, לא לי ולא לחתולים.
היה נדמה לי שיש לך "אוזן" לנאומים ויש לך מזל שאני מבואס כי כשאני מרגיש טוב המשפטים שלי יכולים לתפוש גם 3 עמודים בקלות.
העובדה היא שהתנהגות מוסרית אינה טבועה בנו,
אולי היא טבועה בנו כפוטנציאל אבל אין בעולם הזה וגם לא היה מישהו שהצליח אי פעם להגשים אותו,
אני מתנהג לאחרים כפי שהייתי רוצה שיתנהגו כלפי(מתעלם מהם) אבל עוד לא זכיתי שמישהו יתנהג כלפי באותו אופן,
למעשה,
אחד הדברים היותר מבאסים בחיי זה שלמרות שאני חיי כבר עשרות שנים והמון אנשים מאוד מאושרים מנוכחותי עוד לא זכיתי שמישהו ידבר אלי או איתי,
לא יודע אם זה אתי אבל הנה הפנייה לפוסט שמציג בעייה דומה.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=562989
הגבולות בין המרחב האישי והחברתי משתנים כל הזמן,
לדעתי לתהליך כיוון חיובי אם כי התופעות שהזכרת הם קיימות אבל זה קצת דמגוגי להתרכז רק בתופעות השליליות,
האינטרנט זה לא רק פורנוגרפיה זה גם פוסטים כמו שלך(שהם טיפה פורנו, אבל נחמד).
ומה זה בכלל התנהגות אנושית?
לדעתי, להגיד בוקר טוב ושלום זו התנהגות מבזה,
וגם לזרוק "מה שלומך" זה ביזוי מילה ורגש,
ומאוד יכול להיות שמרחב מוסרי הוא דווקא כזה שמאפשר להתייחס לזולת כ"צלמית" בגלל שמרחב כזה מאפשר לך ליצור קשר רק עם מי ומה שיש לו בשבילך משמעות עמוקה ויש לך ולו זמן ליצור קשר משמעותי,
חלק מן ההגינות והמוסריות זה גם לקלוט שאנחנו בני תמותה ולזהות מה אפשרי.
וואי, וואי, וואי - איזה נאום הבאת לי פה. הסכמתי עם הרבה מדבריך, ואני אכן אדם מלא סתירות (וסטירות) אבל היכן אתה רואה סתירה בין רתיעתי ממצליחנים לבין רתיעתי מאינדיווידואליזם בגרסת האני ואפסי עוד שמוחק את סביבתו (ולא בגרסת האדם החושב שמנסה למצוא את האני האותנטי שלו ולחיות לפיו)?
(וואלה, זה היה משפט ארוך. אתה רואה? גם אני יכולה!)
הרי היום קיים מן היפוך כזה, שבגלל שהערך העליון הוא הישגיות, דהיינו השגת כסף, אז כמה שאתה יותר אינדיווידואליסט (למעשה, אגוצנטרי) ומרוכז במטרותיך ולא באג'נדות חברתיות - אתה יותר קונפורמיסט, דהיינו מתנהג לפי הנורמות השוררות בזמן הנתון הזה, בעוד שאם אתה פועל למען הכלל אתה חריג ומתבלט בייחודיותך.
כבר כתבתי בתגובות, גם בפוסט על הרוע, וגם בפוסט לעצור את הזרימה, שלא צריך אוניברסיטה כדי להבין מהי התנהגות מוסרית. זה טבוע בנו, האופן שבו אנחנו לא רוצים שיתנהגו כלפינו. והאינדיווידואליזם שלנו, הצורך לבטא את עצמנו, לחיות את חיינו - בדיוק שם הוא צריך לעצור. השינוי שחל בשנים האחרונות הוא, שבגלל הס.מ.ס. והאינטרנט, הכל נהיה מאוד 'לא אישי', וכך התגברה היכולת לראות בזולת צלמית שלא מחויבים כלפיה בהתנהגות אנושית.
וכל מה שכתבת על המצליחנים והאהבה ועל חברותיך-לשעבר נכנס אל הלב. באמת לאהבה אין דבר עם מצליחנות. אני לא נמצאת שם ומעולם לא הייתי. אני גם לא רואה באנשים אחרים סחורה שנמדדת לפי ערכה בבורסת ה'הצלחה', לא רק בבני זוג, גם בחברות ובמכרים. בנאדם שיודע להביע את עצמו זו כבר הצלחה בעיניי.
העובדה שנשימתך נעתקה מה"כח והעוצמה" בדיוקן שאצלי הוא מעורר דווקא גיחוך על הפוזה והיומרה החלולה ואפילו מעורר רפלקס ההקאה גורמת לי לחבר את הפוסט הזה לפוסט אחר שכתבת על הטוב שהיה פעם לעומת הרע של העכשיו.
מאותה סיבה גם מתקשה להתחבר עם ההנגדה האינסטנקטיווית שאת עושה בין "אי מצליחנות" וחוסר מיומנות או עניין בטכנולוגיה או מדע או אמנות,
מנסיוני הרבה פעמים דווקא ההפך הוא הנכון ואם חושבים על כך פעם שנייה זה גם מאוד הגיוני(גם דניאלה התייחסה לזה).
נדמה לי שהחיבור הפשטני שאת עושה בין "פשטות" כביכול לרגישות הוא גם זה שהוביל אותך לגנות מגמות שלדעתי הם דווקא מאוד מעודדות של אינדוודואליזציה,
ולהתבלבל בין הטוב והרע,
בין היתר בגלל הנטייה ליצור קשרים מאוד מוגבלים וחסרי השראה בין אפשרויות הביטוי,הקיום והקשר שבין יחיד לחברה.
אני מתעב "מצליחנים" ממש כמוך אבל לתחושתי יותר גרוע מהם זה האווירה או הגיאומטריה החברתית של "ההצלחה" שמרעילה וחונקת כל נסיון ליצור קשר אנושי,
למשל,
הייתה לי חברה שכל פעם שהייתי כותב לה היא הייתה עונה לי שאני כותב מאוד יפה וחבל לא לפרסם משהו,
ואחת אחרת שפשוט מכרה את כל הציורים שציירתי אותה,
המחאות החלושות שלי בדבר חוסר כשרוני ושיופיין של המילים והתמונות הן לא יותר מתוצאה של אהבתי ונסיוני לדעת אותן וליצור איתן קשר נאלמו וגם הקשרים שלי איתן נפסקו.
האווירה ה"מצליחנית" חונקת כל נסיון ליצירה ומציבה את האוהב או את הנסיון לאהבה במרכזו של מעגל שנאה כי הנסיון ליצור קשר ולבטא אהבה נתפש באופן מעוות כהצלחה, או כנצחון באיזה מלחמה מעוותת על תשומת לב, ולכן במקום שיקבל תגובה שתעזור לו לצמוח הוא מקבל מכה על הראש ששותלת אותו באדמה,ולצורך זה דברי שבח הם רעילים ממש כמו מילות גנאי.
חיי יום יום של האי מצליחן הם סיוט בגלל שכמישהו שלא רודף אחר יעדים שהחברה מוכנה להכיר ולכבד הוא נתפש כחסר זהות וחסר זכויות,
תחושת הזמן שלו לא זוכה להכרה ולכן גם אף אחד לא מוכן לכבד אותה,
מבחינת המצליחנים הוא הרי לא עושה כלום.
כמו ש"סאמי" כתבה פעם,אדם שאכפת לו מאחרים נחשב לשטחי ועצלן וכחסר בגרות נפשית,
או במקרה שלי זה מתבטא באין סוף איבחונים שנועדו לפתור את הסתירה כביכול בין היכולות ה"גבוהות" שלי בתחומים מסויימים לבין התנהגות המתפרשת בעיני החברה כמעידה על פיגור שכלי(זה סיפור מאוד נפוץ אצל אספרגרים),
וזה המקום שבו לפחות מזווית הראייה שלי הסלידה שלך ממצליחנות עומדת בסתירה לעמדה שלך בגנות מגמת האינדוודואליזציה,
שאגב,
היא לא עניין חדש,
ותאוצתה היא אחד המאפיינים הכי מובהקים של ההיסטוריה האנושית,
ולדעתי היא התחילה עוד לפני המפץ הגדול.
.
יש מצליחנים תל אביביים שלא יודעים שלתל אביב יש ים במערבה.
כמה נכון..עצוב בשבילם.
יום עבודה של 4 שעות נשמע כמו חלום!
מיא. פוסט מאלף. תודה שחלקת את הבעבוע האינטלקטואלי הסקסי שבך.
את השקפת עולמך האמיצה, אותנטית לעצמך. לכי השתבחי לך באילת
וד"ש ממני טעון געגועים להרי אדום.
*
שירי (שמעליי),
אגאל אותך מייסורייך ואוסיף את התגובה הנהדרת שכתבת לי בדואר אך אינה עולה משום מה (לאלילי הקפה הפתרונים). נסעתי לאילת כבר לפני שבועיים. בינתיים חזרתי ונסעתי שוב וחזרתי ובקרוב אסע וככה זה - אין מנוחה לרשעים
אז הנה התגובה:
אני דווקא הייתי ממליצה לכל אותם "מצליחנים" המתוארים פה על ידך (בכישרון רב אם יורשה לי להוסיף) לקרוא את הספר של ברטראנד ראסל "כיבוש האושר". בספר הזה אתה ממש יכול להרגיש כאילו אתה זה היושב ומשוחח עם אחד מגדולי ההוגים על הדרכים שבהן תוכל להגיע לשלוות נפש ולהצליח בחיים. מה עליך לעשות כדי להיות מקובל על הסביבה? כיצד לרפא קנאה וצרות עין ולגרש פחד ושעמום מחייך?מה עליך לעשות על מנת להבין את משפחתך, ליהנות מהחיים, מאהבה ועבודה? אולי אם יצליחו למצוא הדרכה בספר מעשי ורב השראה זה, יוכלו להבין כיצד להפוך את עצמם מאנשים מוטרדים ומודאגים שנולדו אל האושר, אך אינם יודעים כיצד להשיג אותו לאנשים מאושרים (כדוגמת המשפחה האלטרנטיבית המתוארת בסוף).דווקא נראה לי ש'בשבח הבטלה' רק עשוי לתת לאותם "מצליחנים" תירוץ טוב לשבת על התחת ולתת לאחרים לעשות את העבודה בשבילם.המשך שבת מקסימה וחופש מרהיב באילת שירי
מיא, אני דווקא הייתי ממליצה לכל אותם "מצליחנים" המתוארים פה על ידך (בכישרון רב אם יורשה לי להוסיף) לקרוא את הספר של ברטראנד ראסל "כיבוש האושר". בספר הזה אתה ממש יכול להרגיש כאילו אתה זה היושב ומשוחח עם אחד מגדולי ההוגים על הדרכים שבהן תוכל להגיע לשלוות נפש ולהצליח בחיים. מה עליך לעשות כדי להיות מקובל על הסביבה? כיצד לרפא קנאה וצרות עין ולגרש פחד ושעמום מחייך?מה עליך לעשות על מנת להבין את משפחתך, ליהנות מהחיים, מאהבה ועבודה? אולי אם יצליחו למצוא הדרכה בספר מעשי ורב השראה זה, יוכלו להבין כיצד להפוך את עצמם מאנשים מוטרדים ומודאגים שנולדו אל האושר, אך אינם יודעים כיצד להשיג אותו לאנשים מאושרים (כדוגמת המשפחה האלטרנטיבית המתוארת בסוף).דווקא נראה לי ש'בשבח הבטלה' רק עשוי לתת לאותם "מצליחנים" תירוץ טוב לשבת על התחת ולתת לאחרים לעשות את העבודה בשבילם.המשך שבת מקסימהוחופש מרהיב באילתשירי
אין לי רגע.דל.
לא הגבתי נכון ? כי קראתי .. ואני לא זוכרת אם הגבתי ..
אז את יורדת לאילת , אה ...
תגידי , אולי תלחשי לי מי החברים שלך?
איזה כיף לך , נוסעת הביתה. תמסרי דש לויסקי ולשמש
ולהרים , תגידי להם - ה ת ג ע ג ע ת י !
(גם אותי האצולה - עלק - מגעילה )
קשה, קשה עם ה read-only-posts שאת מייצרת :=)
אני מאוד נהנה מהכתיבה המדויקת, נקיה והשנונה שלך, עד כי לפעמים אני שוכח לשים לב לתוכן.
יש הרבה רבדים לפוסט שלך. יש, כמובן את הגברים המצליחנים מהסוג שאת מתארת - כאלו שממקדים את כל מרצם והוויתם בהצלחה הכלכלית. בבנית ה"שם" ה"מעמד" ה"כוח" וה"עושר" שלהם. האם הם באמת מצליחנים? אולי בעיניהם. לא נראה לי שבעיניך וגם לא בעיני. אז למה לקרוא להם מצליחנים? זה זילות של המושג.
בעיני מצליחן הוא אדם החי את ערכיו. עד הסוף.
העצה שנתן לך חברך נכונה באופן מעורר צמרמורת. חיי את חייך באופן הנראה לך. זו היא המצליחנות והיא לא סותרת עושר, אגב. יש כאלו שגם מצליחים כלכלית וגם חיים חיים מלאים ועשירים. כנראה שאת אינך מכירה אותם. זה לא ממש משנה.
מ-ע-ו-ל-ה.
הייתי כותב תגובה מפורטת, אבל זה עלול לבוא על חשבון הזמן של הקריירה שלי.
שלום מיא
העניין הוא שבמידה רבה המצליחנים קובעים את טעם העולם. דמויי הבורג'ה בעבר ובהווה מימנו וממנים את האמנים ואת אנשי הרוח וקובעים לאן יתועל הכסף. הם הזמינו את הציירים,המשוררים ואת מוסיקאים לחצרותיהם לשרת אותם באמנותם. הם בחרו את אלה שישרדו. גם כיום זה המצב, בגלוי ובסמוי.
אני ראיתי גם מצליחנים מאושרים וראיתי הרבה " לא יוצלחים" אומללים. אם אדם אוהבת אתעבודתו הרי שהיא טובה לו. אלה השונאים את עבודתם סבולים גם כשהם עובדים מעט ובנוסף הם סובלים מקינאה באלה שלדעתם מצליחים מהם. אמנם ראסל הציע לעבוד מעט שעות אך הרי הוא כפילוסוף "עבד" גם בעת מפגש עם חבריו הפילוסופים.
אני חושבת שעדיף להיות עשיר ואם אפשר עשיר ובריא . הכי טוב עשיר בריא ומאושר.
כל טוב
שולמית
יש לו לוק גרמאני משהו, נכון?
אבל המחשבה על לשכב איתו ואחר כך להירצח על ידו מסיבה זו או מקריזה אחרת, קצת מרתיעה. אותי, בכל אופן. לא שהדיון ממש רלוונטי או אקטואלי.
חוששני שכן :-)
אני מה-זה אוהבת את הראש של ראסל. ואת שלך גם.
רנרט, תמיד אתה חייב להיות נונקונפורמיסט? :)
כמה כיף לקרוא מה שאת כותבת.
נעם.
אגב, נונקונפורמיזם כדרך חיים הוא קונפורמיזם.
בדוק.
מוחי מתפוצץ
הפיוז מקפץ
ראשים ארוצץ
אברים אקצץ
(מקווה שעניתי לך)
הכל אמת - אבל תגיד לי, נשמה, זו תגובה לפוסט שלי?
מיא הו מיא אמרי לי מה יש?
באיזו שלולית מוחך מתייבש?
מטלות, הצקות, הטרדות למכביר
לא השאירו לך זמן בחורים להכיר.
מטריפים דעתך, שוללים חירותך
את השמש, הים, מרחיקים הם ממך.
(חרוזים בגרוש, וקצת קשקוש, אויש)
יפה כתבת. יפה מאוד. כל מילה. יאללה, אני יוצא, השתלטנו על הפוסט, מיא תוציא עלינו תיכף חוזה...
זה שאפשר להסתכל על מישהוא מבלי להכנס לחייו, לחשוב עליו כל מיני דברים,
להדגים, להסביר ולתאר, מעיד על נקודת התבוננות מרוחקת.
מזכיר לי את הפתיחה של הסרט - "התרסקות", שם במעורפל אני זוכר
איש אחד אמר ברקע שהדרך לבוא במגע עם מישהוא היתה להתנגש בוא (או להתרסק עליו...) .
.
זאת הדרך לנפץ את ...... ולחוש חום אמיתי מאדם אמיתי (שהוא בלתי נסבל).
ואז אם הוסר המחסום (אולי חומה או סכר..) כבר לא יהיה פשוט לתאר אדם כשאתה עומד ממש
קרוב אליו. פתאום יש לך אפשרות להשפיע על חייו ולשנות אותם . (וזה הדדי לא? )
והוא יקשיב לך, כי איך אפשר לא להקשיב למישהוא שהוא כל כך קרוב אלייך?
מזדה עם כל מילה.
כמובן שיש גם נשים כאלה,
אבל זה כבר הצד שלנו...
מאוד מעניין מה שכתבת, ומאוד יפה הקישור לתמונה
ומסכימה איתך בדיוק: גם דרך מסך המחשב אפשר לחוש בעוצמה של האיש הזה
וממש לא הייתי רוצה שהעיניים האלה יתבוננו בו ישירות.... בררררר......
תהני ותזכרי להישמר מהשמש
*
אתה יודע, שרון, מעולם לא החשבתי כסף מי יודע מה. למרות שחריצות כן.
ויכולת להנות מעצמך, מהחיים ומאנשים שאיתך. סקרנות ומחשבה עצמאית ויצירתית. הומור בריא. חרמנות.
רוב בני זוגי היו מוזיקאים, בתחילת דרכם. לא עניין אותי ש"יוציאו" אותי למקומות פנסי, לא מוציאים אותי בכלל.
רוצה - יוצאת. עם או לבד.
מעדיפה בבית. בשניים. מוזיקה טובה ומשהו טוב לראש. והרבה צחוקים.
במצב שאני נמצאת בו עכשיו, זה מתאים שוב.
וההוא, הבעת פניו וכו'... אתה יודע, כשאתה שלם עם עצמך לא חשוב מה יגידו.
מיכל, אהבתי מאוד את העזיבה וההחלטה למלצר שם, כל הכבוד, וגם שאמרת להוא שפגש אותך, בטח ההבעה על פניו היתה צריכה להיות מעניינת...
אהבתי את מה שכתבת
פוסט מבריק, מיא, מצויין ו...מוצלח
אני מזדהה עם דברים רבים שכתבת
יום העבודה שלנו", כתב ראסל, "צריך לעמוד על ארבע שעות עבודה, שתוכל לספק לאדם את המצרכים החיוניים ואת הנוחות הבסיסית של החיים. ואילו הזמן הפנוי, צריך שיועמד לרשותו של האדם על מנת שיוכל לעשות כראות עיניו ולהתמסר לסקרנותו. ואז, מעל לכל, תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, עייפות והפרעות בדרכי העיכול".
אני מתה על הראסל הזה שציטטת כאן.... מעניין אם הוא יישם זאת בחייו הפרטיים... אני, הייתי חותמת על כך עכשיו.
ישנם עדיין אנשים שמצליחים להתפרנס יפה מאוד מהתחביבים שלהם... כמו זמרים, אמנים, (לא מדברת דווקא על אלו שלא עושים מכך כסף ושהאמרגן מצליח לקחת מהם הכל.. עיין ערך זהבה בן, ריטה ושות') ויש עוד הרבה דוגמאות... לא הרבה זוכים לכך, אך יש מי שגם מצליח לעשות כסף טוב וגם להנות מהעשייה... ולא, לא רק אלו שזכו בלוטו/טוטו ...
אבל זה לא אנחנו כמובן... אני בצעירותי, גם חשבתי כמוך.. הסתכלתי בסלידה על המתעשרים החדשים, על הראוותנים שסביבי, אך איכשהו התגלגלתי בחיי לנהל עסק טוב, אך כזה ששואב את כל כוחותיי ומרצי... ובשל כך , אין לי אלא להסכים עם האבחנות שלך הנ"ל... אך משום מה , תני לי לנחם את עצמי.... האם לא אלו ואלו, שניהם עשויים להיות אלו שיצרכו ביום מן הימים כדורים נגד דכאון... אלו בשל ריצתם המטורפת אחרי העושר, ואלו משום שאין להם איך לגמור את החודש?
כמובן שהאמת לא נמצאת בקצוות ששתיינו מתארות... האמת היא איפושהו באמצע..
תודה על הפירגון :))
ואת גם צודקת לגמרי בכל הדברים הסגולים שלך!
ואת שוכחת שגם אני הייתי צעירה! או לפחות צעירה ברוחי...
ובטח חושבת על כל עכברי המשרות, ועובדי העיתונים, ויושבי המשרדים שצריכים לשמוע גלגל"צ ברדיו של זה שיושב לידם.
בגלל זה אני נלחמת כל כך להעביר את העבודה הביתה (לביתי המאוורר והמקסים בראש הואדי). עבודה חדוותית.
האמביציה היחידה שאני רוצה לפגוש היא אמביציה יצירתית לא של להשיג כסף ומעמד.
אני ירדתי עלייך כי הם היו צעירים, לא כי הם היו עניים!
ואני גם לגמרי מזדהה עם כל מה שכתבת.
אני יודעת אמנם שאת מחפשת עכשיו עבודה - וזו ההזדמנות להמליץ עלייך כמאיירת מוכשרת וחכמה, עם טוויסט - וגם כמורה נפלאה לאמנות ואלופה בהכנת תיקי עבודות - אבל חשבי באמת על המצב ההפוך והדפוק והשכיח של אנשים שתקועים שנים במשרות לא מספקות וקצו מזמן בעבודתם ובחייהם וזקוקים לכדורים נגד דיכאון רק כדי להקים את עצמם מהמיטה בבוקר וללכת לעבודתם המשמימה. הייתי מעדיפה בהרבה להיות מלצרית - ואפילו פיקולו! - מאשר להתחלף איתם.
אין דבר מקפד חופש מחשבה ושמחת חיים יותר מעבודה הישגית. מהסוג המצליחני.
בגיל 38, אחרי מספר עבודות נחשבות עם כסף בצידן (לא מי יודע כמה, אבל עדיין) עזבתי את עבודתי כארט דיירקטור במשרד פרסום והלכתי לעבוד כמלצרית בקפה שנהגתי לשבת בו.
המשרד לא היה גדול והחברה' היו "מאגניבים", ועדיין לא אהבתי את מה שבצבץ מתוך הווייתם (כסף, קידום, תדמית, מותגים).
בקפה מלצרתי (לבד), הכנתי קפה ממכונה וסנדוויצ'ים איכותיים ואף שטפתי כלים בסוף היום בשביל עוד כמה פרוטות. אבל בין לבין תפסתי שיחות עם אנשים שהגיעו לשם, והתחלתי לצלם בשחור/לבן. (תחביב שהתפתח בהנאה גדולה והעסיק אותי בחדווה, ואף הביא תוצאות מרשימות [בעיני לפחות]). והייתי מבסוטית חאלאס.
באותו זמן היה כנס שכבה בתיכון (אחרי עשרים שנה).
אנשים מהשכבה התיחסו אלי בכבוד מראש על סמך ניחושים שבטח אני אמנית, ומצליחה ואיזה כיף לי שאני עושה מה שבא לי (אף אחד לא טרח לשאול).
רק ביציאה, ליד המכונית, אחד (שכבר עשה הרבה כסף) שאל אותי:
אז מיכל, מה את עושה בעצם?
אני מלצרית.
מה זאת אומרת?
מגישה קפה, מקבלת טיפים.
הוא הסתובב נעלב ונסע לדרכו, חושב שהסתלבטתי עליו.
אז מה אני רוצה להגיד בזה בעצם?
שאני צריכה פרנסה...
(ואת ירדת עלי שאני מסתובבת עם מוזיקאים מחוררי חולצה ומאותגרי כיס...).
אולי נכון יותר לבחון את המוטיבצייה ולא את התוצאה? יענו, מהו הדחף שעומד בבסיסה של ההצלחה. אם זה דחף שנובע מרצון להשיג יותר גדול, יותר הרבה, יותר חזק - אז כן. אז המצליחן הזה הוא אדם פתטי שלא ראוי לאהבתה של בחורה יוקרתית כמוך. אבל לפעמים ההצלחה היא רק תוצר לוואי של הגשמת חלום, של יכולת יצירתית יוצאת דופן, של חזון, של התעקשות בריאה כנגד כל הסיכויים. אני דווקא מכירה כמה כאלה - מצליחנים מהזן הטוב, שגם, מה לעשות, וכפועל יוצא - הצליחו גם להרוויח לא רע.
זה מזכיר לי את אמא של חברה שלי שביאושה כי רב, ניסתה לדבר על ליבה של בתה שסוף סוף התחיל איתה (לשמחתנו) גבר עם קצת כסף. היא אמרה לה: "אבל מירקילי, למה לפסול גבר רק בגלל שיש לו טיפה'לה כסף. זה לא כל כך נורא"
אפס, כי זאת החברה שלי מטורללת כמוך. לא יכולה לסבול גברים ללא נושים. נו, מילא.
ובגלל זה אני אוהב אותך!
גם.
כל עוד אין לך נדודי שינה בצהריים, כמו למוכות גורל שאני מכירה - תשרדי.
1. זו את שהגתה את הגבר האידיאלי - אוכל ישן ומזיין, לא?
2. אמרו לי שקפה זה דווקא בריא מכל השלושה ולא כדאי להפסיק.
3. הופעתי איתו הערב בהופעת בכורה באירוע חברתי של מסטולים ברמות קשות, ולא היה כלב שלא התפעל ממנו.
ולמה לא להגיע לשלב הזה על ההתחלה?
אותי חינכו ככה ואני משתדלת עם ילדיי.
הקושי שבעונג, הסבל שבהנאה
בריאה גופנית אולי, אבל עם הרבה כאב לב. ואת זה אני לא אוהבת.
מעדיפה לסבול מפקחי תנועה.
נראה שגברים דווקא עשו לך טוב אם הם גרמו
לך להפסיק לעשן.
עוד תהיי בריאה חלילה בגללם.
טוב עכשיו אני די שפויה, רק הנגאובר נשאר לי.
מצליחנים או לא, זו השאלה?
אני חושבת שיש מצליחנים שהייתי מאוד אוהבת..הם פשוט מצליחנים בתחומים פחות נכספים מהייטק.
אדם יכול להיות חכם ונטול כל..גם חשק לחיות..אין ממש חוקים.
זה לא באופן גורף שאבחר את הגבר שאני אוהבת לפי סממנים ברורים.כן מצליח או לא מצליח.
לא שאני היום בוחרת אותם יותר טוב.
אבל אני משתדלת לבחור אותם בני אדם עם יכולת מחשבה עצמאית. חכמים. מצחיקים. עם יצר מיני בריא. אין לי צורך בהרבה מהגבר. איני צריכה שיפרנס אותי. לא רוצה לגור איתו. לא רוצה בוודאי להתחתן איתו.
רוצה להנות שיהיה מעניין מרגש מצחיק וכיף להתחבק. וראבק שאפשר יהיה לנהל איתו שיחה נורמלית. כי זה לאחרונה לא כלכך מסתדר לי.
אז כמו שכבר אמרתי לך, אני יצאתי לחופשה כי נשבר לי הזין מגברים!!!
הפסקתי לעשן
הפסקתי לשתות קפה
עכשיו אפסיק לעשות סקס
ותראי עוד חודש אני בן אדם חדש.
תהני כפרה באילת. אל תשחי עם כרישים.
אל תאבדי את השרשר שלך.
"הבנאדם, שאין לו אפילו מחשב בחזקתו,"
עד לפני שנה גם לי לא היה מחשב בבית והרגשתי בהתאם לכך כמו סוג של מוטציה חייזרית
בנוף האנושי מסביבי.
" אבל בהחלט יש לו ים בעיניו, הביט בי בפליאה מרובה ואמר: שכולם ישקו לך בתחת, את שומעת? "
כול מילה שלו בסלע
והיישום של זה יכול להיות קשה אך מענג תרתי משמע.
תהני.
אבל היא חברה טובה של האאבה...
למה כאובה? לא כאובה בכלל. רק צריך להכיר בה בגיל צעיר, לא כשאתה כבר מבוגר ומסתכל אחורה ותופס את עצמך ואומר: על מה בזבזתי את כל החיים? רק במצב הסופני הזה, העניין כאוב. בגילך זה ממש בסדר. צריך להיות רק עם מי שנמשכים אליו ורוצים אותו ולא עם מי ש"מתאים".
הבינתותי לגמרי - רק אני גורסת שוב שאין יצור כזה. הוא והבעל הדמיוני של אחת מחברותיי, זה שעושה לה תה ומגיש לה כל ערב עם עוגיות מאפה-ידיו לכורסת הארצ'י-בנקר שלה, חיים על אותו אי בודד ואבוד...
חתול הומו?ֿ
(לא התחייבתי לפוליטיקלי קורקט)
סליחה, שרף אותו, לא תלה. ובמחשבה שנייה - אני לא רוצה מנגל בסלון ביתי.
"הקונפורמיות היא האויבת הגדולה של האהבה ושל התשוקה בגרסתן הלא מצונזרת"
כמה אהבתי את הפוסט הזה..
כולו אמת אחת גדולה..כאובה..שכ"כ קשה לשלב אותה בחיי היומיום המודרנים שאנו נשאבים אליהם ..
גם אני כמוך..מעולם לא נמשכתי לסממני ה"עושר" החומרי הזה..ותמיד מצאתי עצמי עם ה"עושר" האחר הזה..
ואני עדיין ממשיכה בדרך הזו ..ובטח גם את ..
ושכולם יישקו לנו בתחת ..:-))
פעם קחי אותי לאילת ..נראה לי שיהיה לי כיף איתם..
נראה לי שלא הבנתותי :)
נראה שמצליחנים ולא מעניינים לא חסר
(יותר מפעם אחת אי אפשר להיפגש איתם וגם היא יותר מדיי)
איפשהו (אולי בעולם מקביל ?) יש אחד מצליחן ושווה (פגישה שניה ומעלה...)
אני כלכך שיכורה לענות לך..לחפש את האותיות זה עונש..
מחר תגובה הולמת, פשוט אם היה ומישהו חושב שיש סיכוי שאת צוחקת לגבי הקולר, אני כאן לאשר שהאישה הזו מסתובבת עם קולר כלב מוכסף וגדול בגאווה כבר שבוע.
אוי הייתי בחתונה כלכך שווה- מבחינת אלכוהול. שאני כמו כלב מוכה.
גברים מצליחנים-עשירים- מזה ? אף פעם לא היה לי טמפון מהסוג הזה.
אבל את תשאלי אותי על גברים בתקופה הקרובה. יצאתי לחופשה.
מחר כובע אופנתי ואהבתי.
הרעיונות בפוסט-מודרניזם חדשים כמעט כמו קהלת
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
מיא, את אשה כלבבי.
אגב, גם אני עונד את הקולר של החתול שלי.
(איזה חתול נורמלי ירצה קולר ורוד?!)
מה אתה יודע בגילך....?
כשתגדל, תבין.
תודה! אני מנסה בכל כוחותיי להישאר ב-mode הזה גם בתל אביב.
תודה ושב"ש!
פשוט לא היית מספיק ממוקד-מטרה, טובי ולא אידית מחייך את כל הדברים החשובים-באמת. בגלגולך הבא כחדף אולי תצליח.
הרשי לי להציע לך שם ראוי: ארקדי גאידמק. אני חושבת שהוא האבטיפוס הנוכחי של המצליחן.
מש"ל.
שמת לב כמה שכל הפוסט-אמו האלה שקריים? פוסטמשהו זה התחליף של התחליף, ובשביל מה? לא כדאי ללכת למקור, בסגנון עדות הרטרו? וזה לא מקרה שהמירוץ אחר הכסף וה'הצלחה' (במה? בעיני מי? לשם מה?) מלווה בקונטרה ניו-אייג'ית. רק שזו לא באמת תרופת נגד. יותר כמו פלסטר דלוח על פצע פתוח.
מרבה נכסים, מרבה דאגה - לגמרי!
זהו בדיוק - הבטלנים האלה, שקוראים לרוחב, עושים לי את זה בגדול. אבל קרנם ירדה עם הירידה הכללית ב'יוקרה' של מדעי החברה והרוח. במקום פילוסופים סלבים קיבלנו ברז ובלטה יוקרתיים.
וזה לא קטע להגיד: שלום, נעים מאוד, אני בן של כומר? כאילו, דא?
אבל מבחינתנו מגניב שכל חבר המרעין בישין האלה היו ספונסרים גדולים של האמנות, אז נשאר לנו די הרבה מהם.
אלכסנדר השישי גם תלה את סאוונארולה, אז בכלל עומדת לו זכות נוספת. חבל שהיום אי אפשר פשוט לתלות את מי שבא. הייתי עושה בה שימוש דקורטיבי בסלון ביתי.
אלק ים בעיניים,
ביטניקים
כבר התייאשתי מכך שהחברות שלי יגיבו אצלי. את לפחות יכולה לאשר שאני באמת מסתובבת עם שרשרת של כלב. וגם לאשר את כל השאר. תודה.
איזה פוסט יפה ומושקע
גם אני לא מיימר להיות או להראות מצליחן
ונראה לי שאני מכיר את חברייך באילת במועדני הצלילה
הכי אני אוהב לבלות שם ובחברתם
שבת שלום
לכי לנקות ת'ראש על דיונה...
תהני בובה ושבת שלום.
מה שלא עשיתי, כמה שלא ניסיתי - אף פעם לא הצלחתי להגיע לרגע הנכסף ההוא, שבו הבנאדם (הגבר?) אומר לעצמו: זהו, הגעתי לקו המטרה. עשיתי את זה. הצלחתי. אני מצליחן. כמה שלא הצלחתי (הצלחתי?), זה אף פעם לא הרגיש ככה (איך אמור להרגיש מצליחן?); עכשיו אני גם יודע למה. וטוב לי ככה
אחרי שהסכמתי ואף הזדהיתי...
חשבתי שיש כאן דיכוטומיה חותכת מדיי
אז התחלתי לחפש דג' הפוכות או מעורבות של מצליחנים ושווים (באמת)
לא ממש מצאתי
תהני עם עשירי אילת !
אהבתי את ההפרדה שאת יכולה לעשות בין העוצמה (שמקיוואלי מתאר ומשתקפת בתמונה) לבין הכוח של אנושיות ורב גוניות. ההפרדה הזו מעסיקה אותי קצת לאחרונה.
אגב הגעתי לבלוג שלך מהארה שהייתה לך בבלוג של ארז אשרוב על ניו אייג' שמאוד הסכמתי איתה, אני חושב שאין ראנד הייתה קוראת לזה "פוסט מודרניזם" והייתה מתריסה כנגד בטיעונים סימטריים לשלך.
אשריי, לא מצליחן אני
מאד קולע לרחשי ליבי.
גם באוירה התחרותית של פוליטיקת הסטטוס באקדמיה, ניתן להבחין בין אלה שמתמחים בצ'ופצ'יק של הקומקום, כותבים ולא לומדים, ויתרו על רוחב אינטלקטואלי, ותאבי כוח וקידום לבין בטלנים שקוראים לרוחב ונהנים.
גם לי יש חשד בסיסי עמוק כלפי עשירים, שבד"כ קהה ליבם, חסרי חשיבה ביקורתית, ומלמלים מנטרות ניאו-ליברליות שטחיות וחסרות חמלה.
ראסל עצמו היה מצליחן לא קטן: פרס נובל כבר בתחילת דרכו, מחבר ספר הפילוסופיה הבסיסית רב המכר בכל הזמנים, סלב של התנועה האנטי-גרעינית, בר-פלוגתא של ויטגנשטיין המופרע, ועוד עניני נשים. הוא חיבר מאמר נהדר ונשכח על 8 השלבים בדרך להיות מדען או אינטלקטואל. מתי הוא הספיק את כל זה ??
קונדרה גם חיבר משהו קצר ושובה לב על בטלה.
=============
אלכסנדר הששי, נשותיו ואורגיותיו, ומשפחת בורג'ה תאבת הכוח וצמאת הדם הם מופת לסתירות הפנימיות של הכנסיה הקתולית, החביבה עלי מכל הזרמים של העכו"ם. אהבת האל יחד עם ההנאה מהחיים (בניגוד לפרוטסטנטים הטוהרנים), התככים יחד עם התיאולוגיה, הנזירות וחיי הפאר, הצניעות ותמונות העירום -- הם הקתוליות של דרום אירופה במיטבה.
הבטלה והנינוחות יצאו מהאופנה לאחר שהפרוטסטטים השליטו את האתיקה שלהם על העולם (החיבור הקלסי של מקס וובר). .
בעצם שאני חושבת על זה - לא קיים גבר כזה.
וזה גם לגבי נשים - אנחנו נורמליות ב- 100% אני בטח שלא.*
תרשי לי יקירתי להיות מעט כופרת - אמירה חד משמעית שכזו גם היא סוג של קיבעון שמונע מאדם לראות דברים. יש מצליחנים כאלה ויש כאלה.
יצאתי עם כאלה, יצאתי גם עם אחרים. היו כאלה שהיו כביכול הרפתקנים, בעצם אנשים לא קונפורמיסטיים בהעדפותיהם אבל עם נפש קונפורמיסטית ומשמימה, היו אנשים בעלי משרות בנאליות עם נפש ונשמה צבעונית ומרתקת ועולם רגשי עשיר. היו גם כאלה כמו שתיארת.
יש לי חברים מצליחנים, יש כאלה שלא, יש צעירים ויש בוגרים, יש עם חיים צבעוניים ויש עם חיי שיגרה אבל המאחד את האנשים שאני אוהבת הוא שהם מעניינים ומה אכפת לי איך הם מנהלים את חייהם?
כל אמירה שמחלקת אנשים לשחור ולבן, עושה חטא למין האנושי המעניין כל כך, אם רק רוצים לראות.
ובכל זאת, כרגיל, כתבת נפלא והתמונה...מממ...חתיך בן 500 ותמונה נפלאה. באמת.
מבריק, מדוייק וגם קצת מרגש...בעיקר למי שמכיר את האנשים .כל הכבוד
תיהני באילת
אני עונדת אותה על לוח לבי, ליד הקולר של הכלב.
ברור, ברור שדרך מצפה רמון. אבל אני טסה....
את יודעת לעוד איזה סוג אני אלרגית, אם כבר נכנסים לעובי הקורה? לכאלה שגדלו עם כפית זהב בפה ונעשים פסיכולוגים. מה אתם יודעים על מצוקות הקיום? לכו להייטק והניחו לנפשותינו המעונות (לא שנתקלתי אישית. אני לא מה'מאמינים' בפסיכולוגיה. אבל שמעתי). ונכון, עשירים כבדים שמלאים מעצמם עושים גם לי משהו לא נעים באזור הסרעפת העליונה.
שמחתי. באמת.
קונפורמיות = מוות
לכן אני מרגישה לפעמים שאני מוקפת בגוויות - או כמו שדפנה חברתי אומרת: זה מה שקורה כשיורים לכל הכיוונים.
תגדירי בנאדם נורמלי
(יש לי איזה רעד עצבני בעין משלשום)...
וטופי יישא את הגעגועים אליי כגבר (מסורס)
נכון קפיברות זה העכברושים (הך בראש) הענקיים מהסרט הנסיכה הקסומה?
ברוררררר, אני תמיד רואה את האדם לפני שאני רואה את הגבר, מה שלצערי לא עובד הפוך. ואכן, בדולפינים עסקינן - בעלי חיים עם לב במקום הנכון.
את עונדת קולר? חשבתי שאהבת את השרשרת שקניתי לך ליומולדת
Thanks god i'm a country boy!
מסכים עם כל מילה. פוסט בגובה העיניים... שלי.
ד"ש ביטבתה.
ממליץ לנסוע דרך מצפה-רמון, אותו מרחק ודרך מעניינת יותר.
והחשוב מכל, מבחינתי, ללא ניידות משטרה...
אתמול ניסיתי להסביר לחברה למה לא הייתי מעולם עם גבר עשיר וסביר שגם לא אהיה:
אז ככה, אם הוא עשה את כספו בעצמו, אז הדרך לעשיית הכסף משחיתה. ואם ירש אותו, וגדל עם כפית זהב בפה אז הוא לא באמת מכיר את החיים האמיתיים ובלי להתכוון אפילו, נפשו הושחתה.
אני מודה, מצליחנים בהגדרה, שזה המרכיב המרכזי בהגדרתם את עצמם, ועשירים כבדים עושים לי טרנאופ טוטאלי.
אחלה פוסט.
פוסט מצויין, שמייצג את השקפתי בצורה מושלמת.
כל הגברים שהתאהבתי בהם היו פורצי מסגרות ונון קונפורמיסטיים בהשקפת עולמם,
בעיני, כמובן.
מה שלא מנע מהם "ללכת לעבודה", להיות בעלי עסק או לשרת בצבא קבע.
אז כנראה שגם קונפורמיות היא עניין יחסי :))
וחם נורא באילת עכשיו... שמרי על העור
ואם לא תימסי, אשמח לשובך בשלום.
הלו גברת כמה בפוסט אחד. טו-אוב אז ככה:
1. היום הגברים עובדים יותר מידי שעות לטעמי ולא זוכים לשעות של חסד, שקיעה בים, סרט טוב בקולנוע או כל דבר אחד שבנאדם נורמלי צריך לעשות.
2. לגבי גברים מצליחנים, אני הייתי קוראת להם חנונים, כי מה שיש להם בראש זה רק עבודה ולא מעבר לכך.
3. לגביך יקירתי מכיוון שאני מכירה את הנפשות הפועלות , אני רק אגיד שהאלתי צדק במאה האחוזים.
4. תתחדשי על השרשר החדש שלך ומי יטפל בטופי כשתהיי באילת?
יפה איבחנת את עייפותו של ה"מצליחן", את חוסר העניין המוחלט שלו במה שאינו קשור להצלחתו המיידית. או לטווח הארוך . ובכלל, הצלחתו .
ולא רק דרך הקנווס עוברת עוצמת הציור שצירפת. גם דרך הפיקסלים שבמסך .
בילוי נעים באילת. שמעתי שיש שם מקום שמגיש קפיברות מצויינות.