אז זהו שבוע הבא זה קורה, הבן הקטן שלי – בן מסיים תיכון. הבן שרק לפני זמן מה עודי זוכרת איך הנקתי אותו. איך לקחתי אותו במנשא, צמוד, צמוד אלי ממקום למקום. איך הוא היה כל כך קטן וזקוק לי. עכשיו הבן היקר הזה שלי, השנון, המוכשר, שמנגן כל כך נפלא, מלא רגש, חתיך, עם בלורית, שאהוב על כל חבריו. הבן היקר הזה שלי מסיים תיכון. והוא אחרון ילדיי שמסיים. (ממש כמו להרגיש שזה אחרון ילדיי שהתחיל כיתה א) והלב פשוט, מסרב, להאמין, לקבל, לעכל, שהנה זהו, תקופה כל כך ארוכה, של ילדות ובגרות מגיעה לסיומה. ועוד כל כך מעט זמן כבר צבא. איך אפשר להאמין. שזהו הילדים גדלים, פתאום, חברה, מחשבות על עבודה טרם גיוס, והלב פשוט לא מצליח לעכל את תהפוכות הזמן. |