ראשית, אני מסכים עם עמוס שוקן שאישור החוק בכנסת כ"הוראת שעה" שמחייבת אישור מחדש בכל תקופת זמן שהוגדרה בתוכן החוק עצמו, היא שערוריה בפני עצמה. זהו תיחמון, או "ישראבלוף" אם תרצו, שאושר לבושתנו בכנסת והוא מנוגד להגינות הבסיסית הברורה לכל בן אנוש, בלי שאושרה כחוק בפרלמנט כלשהו: או שהחוק חוקתי ואיננו מנוגד לחוק: "כבוד האדם וחירותו", או שלא. אין אפשרות לחוק שהוא חוקתי רק זמנית. זו, לדעתי, המצאה ישראלית מכוערת.

אני רוצה לטעון, בניגוד לעמוס שוקן, שחוק האזרחות הוא לא רק חוקתי אלא בלעדיו ישראל איננה יכולה להתקיים. וכל כך למה?

הפלשתינאים, על שני חלקיהם, אזרחי ישראל והרוב המכריע שאינם אזרחי ישראל, החליטו לקיים הלכה למעשה את דרישתם ל"זכות השיבה" עוד לפני שחתמו על הסכם שלום עם ישראל, הסכם שלום שיבטיח את קיומה של פלשתין כמדינה ערבית אבל גם את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. זו, לדעתי, גישה לא הגונה ומתחכמת מצד הפלשתינאים לקיים את זכות השיבה ע"י נשואין, גם פיקטיוויים אם לא רק פיקטיוויים, ולשנות את הדמוגרפיה של ישראל ברמיה. ערביי ישראל רוצים את כל זכויות האזרח במדינת ישראל אך מצאו פטנט כיצד להפעיל את דרישת "זכות השיבה" הפלשתינית כאן ועכשיו ללא הסכם שלום. אם זו לא אוכלוסיה אירידנטית, מהי אוכלוסיה אירידנטית? כי דרישת "זכות השיבה" הפלשתינית היא ביטוי מכובס לביטוי היסוד של החמאס: "אנחנו לא נוותר על גרגר חול אחד מאדמת פלסטין הכבושה" שפירושו בשפת אנשים הגונים: "אנחנו מתכוונים להשמיד את מדינת ישראל היהודית ולהקים על חורבותיה את מדינת פלסטין".

רק עם שבינתו ניטלה ממנו יכול, לנוכח מציאות כזאת, שלא לחוקק את "חוק האזרחות" כחוק יסוד, שווה ערך לחוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו". כי המושג כבוד האדם וחירותו מכיל בתוכו את הזכות הבסיסית של האזרחים היהודים של ישראל לחיים ללא איומי השמדה.

מי שעיוור לזכות קיומה בביטחון של ישראל היהודית, יכול לטעון שחוק האזרחות, שמבטיח את קיומה של ישראל היהודית, הוא חוק אפרטהייד. ההגיון של זכות החיים הוא שווה לכל האומות, גם לישראל היהודית.