כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    קניתי סיפור - מעשה מוזר שאכן היה

    18 תגובות   יום שישי , 27/6/08, 23:05

     

     

    קניתי סיפור....         (מעשה שהיה)

    .

    "נראה לי שאני לא עושה טעות. אני לא יודע למה, אבל  אני נותן בך אמון." אמרתי, כמי שכפאו שד. הושטתי לה את המאה שקל.

     

    על חציו העליון של הפתק הכתום, כתבתי את הפרטים שלה, כפי שהכתיבה לי. כתובתה הייתה בקרבת רח' בן יהודה, בתל אביב:

     

    מלי קדמי

    רח' ש--ם 97, קומה ג', צד ימין.

    2XXXXX1 - 052

     

    בחציו התחתון, כתבתי את שמי ושם משפחתי, מספר הטלפון בבית ומספר הסלולרי שלי.

     

    קרעתי לאורך הקפל המרכזי, את הפתק המרובע, שנלקח לפני מספר ימים מקופסת הפתקים שבמשרד ונמצא בכיסי בגלל מספר טלפון שעבר זמנו. מסרתי לה את החלק שהכיל את הפרטים שלי. את פרטיה הכנסתי לארנקי.

     

    היא טמנה את הפתק בידה השמאלית, יחד עם שטר הכסף. קמנו מהספסל, לחצנו ידיים כשאנו מסתכלים הדדית, ישר בעיניים. ידה הייתה חמימה וחובקת בלחיצה של אמון.

     

    "תודה!" היא אמרה כשעיניה נוצצות מהתרגשות על סף דמעות, "אטלפן הערב ואולי מחר..." ולהפתעתי התקרבה פתאום, כששפתיה מושטות לנשיקה, בכוון פני.

     

    "לא באמצע הרחוב..." נרתעתי לאחור וחייכתי במבוכה...

     

    "להתראות ושוב המון תודה, אני אצלצל!" אמרה בחיוך מקסים.

     

    "להתראות, בהצלחה!" אמרתי, ופנינו, איש לדרכו ואישה לאי-שם...

     

    הלכתי לענייני בהרגשה שנהגתי נכון. כשהעברתי את המאורע במוחי, שחזרתי את מה שעבר עלי בעשר הדקות האחרונות, עלו בו כמה קושיות ותהיות. אולי הייתי צריך להיות יותר זהיר, יותר חשדן, יותר חקרן. אבל החלטתי להתעלם מכל זה. שמחתי שעשיתי את ה"מעשה הצופי הטוב של היום" (שכבר לא אצטרך להכריח שום זקנה לעבור את הכביש...) ואפילו התפארתי בו, במעשה, במשך היומיים הבאים, בפני קרובי ומכרי.

     

    היא לא צילצלה בערב.

     

     היא לא צילצלה למחרת.

     

     עברו מספר שבועות, (וגם מספר שנים...) היא לא טילפנה עד היום וגם אני לא התקשרתי אליה. על כך נראה לי שאני חייב הסבר, אם לא לכם, אז לפחות לעצמי...

     

    *        *        *

     

    באותו בוקר אביבי, הלכנו, רעייתי ואני, למשרדי הרבנות בשדרות דוד המלך בתל אביב. לא, לא הלכנו להתגרש... סתם עניין של תיקון צו-ירושה שהדיינים רק שיבשו בו מספר זהות... השתעממתי בהמתנה והלכתי למכונית להביא את עיתון הבוקר שנשכח בה. לא מיהרתי, צעדתי לי לאיטי, חזרה ממקום החניה. לפתע עצרה אותי בחורה -

     

    "סליחה שאני פונה אליך, אולי אתה תוכל לעזור לי..."

     

    עצרתי. לפני עמדה אחת, כבת עשרים ושלוש אולי עשרים וארבע. פנים בהירות, נאות למדי, עיניים חומות, מרכיבה משקפיים במסגרת דקה ושחורה, שיער חום כהה מתולתל. לבושה בחולצה ומכנסיים שחורים. לרגליה סנדלים. קצת שמנמנה, במידות חביבות. מאחוריה, תלוי  לה, על רצועות דקות, ילקוט-גב זעיר, בצבע שחור.

     

    "מה העניין?" שאלתי, כי אני רגיל לכך שיש לי "פרצוף של לשכת מודיעין" ותמיד פונים דווקא אלי.

     

    "אתה מוכרח לעזור לי... אני כבר לא יודעת מה לעשות, כל כך לא נעים לי..." אמרה עם מבט של מיסכנה אמיתית, כמעט בבכי.

     

    "טוב, אולי תקצרי, דברי לעניין." הייתי קצת חסר סבלנות וחשדן. אני לא כל כך מאמין ל"מסכנים", מאז אותו ניסיון רע, שהיה לי לפני יותר מעשרים שנה, וברגע הראשון כך התייחסתי אליה.

     

    "תשמע, אם אתה לא תעזור לי, אני לא יודעת מה לעשות, אתה התקווה האחרונה שלי... אתה יכול להיות המושיע שלי..." עיניה רשפו בתחנונים, ואני חשבתי שיש לה שפת דיבור גבוהה... מושיע... אני?

     

    "מספיק עם השטויות," אמרתי קצת בגסות, "את רוצה לדבר לעניין? או שאני זז."

     

    "כייסו אותי בבית חולים איכילוב, כאן ברחוב ויצמן, ונשארתי בלי הארנק, בלי תעודות, בלי כלום. פניתי כבר לכמה אנשים ואף אחד לא רוצה להבין ולעזור. כבר הודעתי למשטרה. אני רוצה שתבין אותי, אני הייתי במרפאה למעקב הריונות ושמה גנבו לי, אני כאן לבד בעיר. אני עזבתי קיבוץ לפני כמה חודשים..."

     

     היא התחילה להזרים מידע בצורה לא מסודרת, כאילו להספיק, לפני שאברח, שעה שאני הולך ונכבש בסיפור המבולבל קצת, שאין לו התחלה וכמעט אין לו סוף.

     

    "אז מה הבעיה? מה אני יכול לעזור?" שאלתי.

     

    "אני חדשה כאן בתל אביב, לא מכירה אף אחד כמעט. אין לי שום בנק כאן ואני צריכה כסף לנסוע לחיפה." כאן עשיתי, כנראה, פרצוף של פקפוק, כי סיפורים של כסף לנסיעה, כבר הכרתי... "אל תביט עלי ככה... אני צריכה להסביר לך:  רק לפני כמה שבועות שכרתי דירה ברחוב ש--ם ועכשיו גם גנבו לי את המפתחות יחד עם הארנק. אני לא יכולה אפילו להיכנס לדירה... ובעל הבית גר בחיפה..."

     

    "אני לא יכול לפרוץ לך את הדלת... זה די רחוק..." אמרתי במבוכה.

     

    "לא-לא, צלצלתי בסלולרי שלי לבעל הדירה בחיפה. כמעט שנגמרה לי הסוללה. הוא כזה יקה, השכיר לי את הדירה כי מצאתי חן בעיניו, מפני שאני גם ממוצא חצי יקה... דיברתי איתו. הוא לא יכול להגיע לתל אביב אבל הבטיח לי שהוא משאיר לי מפתח בתיבת הדואר שלו... בחיפה...."

     

     הסיפור נשמע לי מסובך מדי בשביל לא להיות אמין. הילדה נראתה חסרת אונים, מותשת ומודאגת.

     

    "אז כמה כסף את צריכה בכדי לנסוע לחיפה?" שאלתי, כי התחלתי לגלות רחמים כלפיה או שנשתבשה דעתי...

     

    "שתדע, אני אחזיר לך הכל. זאת רק הלוואה. הנסיעה תעלה לי שלושים ושמונה שקלים. אם תלווה לי חמישים, יהיה לי גם לאכול משהו..." הסתכלה אלי בעיניים יפות ומבקשות... המוח שלי נמס וידי הושטה לעבר הארנק.

     

    "לפני שאתה נותן לי כסף אני רוצה לתת לך את הכתובת שלי ומספר הסלקום. הנה יש כאן ספסל, נשב ותרשום."

     

     התיישבנו על הספסל המוצל, שהעיריה התקינה בפינת רחוב אורי, שליד משרדי הרבנות. כשהייתי מוכן  לרשום את הפרטים, הוסיפה ואמרה:

     

    "אם יש לך סלולרי, צלצל אלי עכשיו, זה סלקום עם טוקמן. תראה שהמספר נכון, שאני אומרת לך את האמת!" ניסתה לטעת בי, ביטחון במעשי.

     

    חייגתי בשלי והמכשיר שבידה צילצל.

     

    "אתה רואה? זה באמת המספר שלי... אני כל כך שמחה שמצאתי אותך. תשמע, איזה בני אדם יש כאן בעיר. לפניך פניתי לאיש אחד שיכול להיות הסבא שלי, לפי איך שהוא נראה. אחרי שסיפרתי לו מה קרה, הציע לתת לי אפילו שלוש מאות שקלים, בתנאי שאסכים להתייחד איתו... "

     

    "נו באמת..." אמרתי וחשבתי לי: אהההם... אמרה "להתייחד", איזו שפה, כנראה שהיא לא סתם פרֶחָה... וגמרתי לרשום את הפרטים שלי על הפתק.

     

    שלפתי את הארנק ולא היה לי שטר של חמישים. רק מאה...

     

    "חכי רגע אלך לפרוט... אולי כאן במזנון."

     

    "אוי, בחייך" היא אמרה, כמו לידיד ותיק וחבר טוב, "תן לי את המאה, אני ארגיש יותר חופשייה, אחזיר לך, אל תדאג..."

     

    "נראה לי שאני לא עושה טעות, אינני יודע למה, אבל  אני נותן בך אמון." אמרתי לה, כמי שכפאו שד... הושטתי לה את המאה שקל.

     

    *        *        *

     

    כן, השורה הזו נמצאת בדיוק בהתחלה. זכותכם להתגלגל שוב לשם, לקרוא איך פיספסתי נשיקה... ולחזור לכאן.

     

    עד היום לא שמעתי ממנה.

     

    אמנם יש בידי מספר טלפון וכתובת ואני עדיין מתלבט אם לחייג או לא.

     

    אני רוצה להאמין שאולי פשוט אין לה עכשיו כסף, יתכן גם שהיא פשוט איבדה את הפתק עם הפרטים שלי... כך או כך, זה די מעיק עליה...   ואני, בכך שלא צילצלתי, לא נתתי לעצמי הזדמנות להביך או, דווקא, לשמח אותה.

     

     או לחליפין יכולתי להווכח, לו טילפנתי, שהצליחה להונות אותי, וכל המשחק, עורבא פרח.

     

    בעצם, מה רע לחיות עם חידה לא פתורה?

     

    במקרה הטוב, עזרתי לזולת וקניתי עבורכם סיפור במאה שקלים. במקרה הלא כל כך גרוע, שילמתי לשחקנית מעולה עבור הצגה מוצלחת...

     

    אז מה אתם מציעים.... לצלצל אליה... או מוטב שלא???

     

     

    כל הזכויות שמורות ©

     

    ואולי במקרה היא קוראת כאן עכשיו?...

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/6/08 18:18:

      יפה מאוד - אהבתי!!
        29/6/08 00:29:

      סיפור אנושי, מסקרן, שנותר פתוח...

      אולי באמת איבדה את הפתק, וקיוותה שתיצור קשר,

      ואולי שנינו תמימים...

      אולי התאמנה במשחק, ומצאה גם דרך לממן את לימודיה,

      על הדרך גם העניקה לך חוויה מעניינת להתפאר...

      וזיכתה את כולנו בה...

      תודה!

       

       

       

        28/6/08 21:23:

      הכוכב המיוחל הגיע!

      שלך.שרה

        28/6/08 20:31:

      לעיתים חידות נותרות סתורות והן מחדדות בנו

      עד שלפתע פתאום מתבהרות.

      יש נותרות ..עם רטיות דורות..:)

       

       

        28/6/08 16:43:

      עדיין לא נותנים לי לככב לך.

      לא להיות במתח...לא בריא..

      מחר,אנסה שנית.

      שלך.שרה

        28/6/08 13:58:

       

       

      שטוטה,
      תודה על הכבוד... ואולי המסתורית תגיע,
      זאת תהיה הפתעה...  הפתעה
      .
      גיורא,
      אשתדל שלא תהיה בחיכיון ארוך. חן-חן.
      .
      ריקי,
      יופי שאת עושה חישובי כדאיות כלכליים על חשבוני... תמים
      .
      שרה SIR13,
      שמח לי שהחמאת ללבטי. מחייך
      כל היום אני במתח מתי יגיע הכוכב... תודה. ;)
      .
      תודה ל-rov  ידידי,
      רוב תודות ומקווה אתך שיקרה הנס... צוחק
      .
      רחלה,
      שמח שקראת ומצאת עניין.
      אני עוד "זומם" להתקשר מחדש לעיסוק בציור
      ואת על הכוונת שלי מחייך.
      .
      פינקסון,
      ביקרתי והגבתי. תודה על הביקור אצלי.
      .
      מכבית,
      שמחתי להכיר, עוד לא נכנסתי לעומקו של הבלוג שלך,
      רק ריפרפתי. תודה רבה.
      .
      פרח,
      איך אפשר בלעדיך :). כן סיפור שקשה לי לשכוח, בעיקר
      מביא לי תגובות כאלה יפות... קורץ

        28/6/08 13:56:

      יופי.צוחק

      מלאכת מחשבת של טוויית סיפור

      רוצה עוד!

        28/6/08 12:56:

       (:    סיפור יפה ,היה שווה כל שקל ..

       

      הייתי אומרת כפרת- עוונות... (:

      מה שהיה היה....

       

      כאן חייב לבוא כוכב !

       

      (רואים את טוב הלב)

       

       

       

       

       

        28/6/08 12:36:

      100ש' זה ממש זול בשביל "לקנות" סיפור טוןב...

      והסיפור "שקנית" ממש טוב!

       

      מככבת *

        28/6/08 12:26:

      קרה או לא קרה, סיפור מצוין, כיכבתי.

        28/6/08 11:01:
      יפה אהבתי שבת שלום מותר לבקר גם ביצירותי:)
        28/6/08 08:54:

      סיפור מעניין עם חומר למחשבה.

      לאחרונה אני מוצאת עצמי קוראת סיפורים כאן שגורמים למחשבות לנדוד ואפילו לפעמים נושאים לציור...וואהוו...מפחדת להתחיל איתם...

        28/6/08 01:21:

      סיפור נחמד בהחלט ולך תדע, אולי היא באמת קוראת כאן.

       

      שבת טובה רמי.

       

      rov

        27/6/08 23:55:

      לא נותנים לי לדרג אותך פעמיים ביום.

      מחר הכוכב מגיע .

      שרה

      צטט: sir13 2008-06-27 23:53:39

      מה שחשוב בסופו של סיפור,

      שהוכחת טוב לב ואנושיות..

      וההיא..

      אני מניחה שכבר הגעת ..למסקנה הנכונה .

      וכוכב לאדם שבך.

      ושבת שלום.

      שלך. שרה.

       

        27/6/08 23:53:

      מה שחשוב בסופו של סיפור,

      שהוכחת טוב לב ואנושיות..

      וההיא..

      אני מניחה שכבר הגעת ..למסקנה הנכונה .

      וכוכב לאדם שבך.

      ושבת שלום.

      שלך. שרה.

        27/6/08 23:42:

      סיפור נחמד

      עלה רק 100 שקל

      היה לנו כדאי...

        27/6/08 23:37:
      מחכה לעוד..
        27/6/08 23:21:

      אולי באמת במקרה היא קוראת כאן?

       :)

      רמיאב מספר הסיפורים

       

      כל הכבוד

       

       

      }{שטוטית

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין