שבוע שעבר ביום שבת התלבטתי קשות אם ליסוע לצפון עם חבר לבקר חבר אחר שעשה מילואים ליד קריית שמונה. השעה היתה אחת בצהריים. ת"א הייתה מהבילה, ויציאה מהבית נראתה כמו רעיון רע מאוד בחום הזה.

החלטתי ללכת נגד האינסטינקטים שלי וליסוע.יצאנו בסביבות 2. בדרך ראינו את כל אלה שקמו ביום שבת ממש מוקדם בבוקר כדי להגיע צפונה בשיא החום והיו עכשיו בדרכם למרכז כדי להגיע לפני הפקקים. צחקתי נורא. אנשים לא מבינים כלום. האינסטנקט של לקום מוקדם כדי להספיק זכור לי מהילדות. קמים מוקדם, מסתובבים בשיא החום בחוץ ובשעה הכי יפה של היום תקועים בפקק בכביש החוף.

תוך פחות משעתיים היינו בעולם אחר. הצפון יפה. גם בקיץ. ובמפתיע בארבע כבר מתחיל להיות נעים. טיילנו לאורך הגבול – השקפנו על לבנון ובשקיעה בסביבות שבע וחצי פתחנו פק"ל קפה בתצפית מול מטולה והבופור. אח"כ הלכנו לאכול במסעדה במטולה. אפילו האוכל בצפון מדהים. ב 11 בלילה התחלנו לחזור למרכז. הכבישים היו ריקים, אני מניח שעברנו על כמה חוקי מהירות ובסביבות אחת כבר הגענו לת"א. בהתחשב בעובדה שאני במילא לא הולך לישון מוקדם. ובמילא קם ביום שבת ממש מאוחר, בעייני זו הדרך המגניבה ביותר לטייל. גם בלי פקקים, גם בלי לחץ. והכי חשוב – בשעה הכי יפה של היום (סביב השקיעה) כשכולם היו תקועים באולגה, אני הייתי בטבע.

המדינה הזו ממש קטנה, לא צריך לקום מוקדם בתקופה שיש בה אור עד מאוחר. צאו לטייל אפילו בשלוש. יש עולם שלם מחוץ לג'יפה של גוש דן. עולם יפה. שבת שלום.