היום
מנקה את הבוידעם, סוגרת חשבונות ומפנה את שביל הגישה.
0
אבודה
שם שוקע הזמן האבוד, שוב כמו פעם צועדת הלוך וחזור והלוך ואליו לאיבוד. שוב איני מבחינה בין הדם והלב, בין עורי הסומר לעורו. שוב עוצמת עיניים, פורשת ידיים, ממתינה לגלים שייקחו. לא אוחזת אותו, לא נותנת אותי, רק אוטמת אזני לבכיי. לא אוהבת אותו, לא חושקת אותי, לא שלי, לא שלו, לא שלי.
|
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא תמיד קל להיות זה שמבחין בכל גווני האפור השונים.
יש משהו מתסכל ביכולת להבחין בדברים חסרי שם שאינם ניתנים להגדרה.
לפעמים יודעת מה אני לא מרגישה אך לא מסוגלת להגדיר מה כן.
תודה לך, הרואה דרך ערפילים.
תחושה של חוסר בהירות
הכל אפוף ומסתורי
חוסר וודאות
מצב מעורפל
מעין הימנון בנוסח
תמות נפשי עם פשישתים
אבל זה עניין של רגע מסויים
רגע כזה הרפוד בענן
והשמש עוד תרח ותבקיע את החשיכה
כדאי לך להזדרז לפני שמישהו סוחב לך אותו. עור של תימני בשמש שלנו שווה יותר מהמגפיים של ברוך...
יצאתי מעורי
תיכף אשוב
התגובות שלך גורמות לי לראות את מה שכתבתי בעיניים אחרות לגמרי.
מדהים איך אפשר לייחס לאותן שורות משמעויות כל כך שונות.
אם פעם חשבתי שאני לא מצליחה לבטא את עצמי, היום אני מתייחסת לזה כאל מחמאה מושלמת.
תודה.
אבל עכשיו ממשיכים הלאה.
וכל חוויה כזו מחזקת ומעצבת את
המשך הדרך.
ריקוד החיים, אהבתי את ההגדרה.
במבט אחורה, זה בדיוק מה שזה היה.
חזק מאד.
הריקוד של החיים
אחד קדימה, שניים לאחור
בין עוצמה לאפסות
ישנה המהות.