שם שוקע הזמן האבוד, שוב כמו פעם צועדת הלוך וחזור והלוך ואליו לאיבוד. שוב איני מבחינה בין הדם והלב, בין עורי הסומר לעורו. שוב עוצמת עיניים, פורשת ידיים, ממתינה לגלים שייקחו. לא אוחזת אותו, לא נותנת אותי, רק אוטמת אזני לבכיי. לא אוהבת אותו, לא חושקת אותי, לא שלי, לא שלו, לא שלי.
|