מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
חיי נצח
...דווקא התכוונתי לבלות סוף שבוע שקט, משמים אפילו. ואז בא הפוסט של 'מורנינג', וגרם לי להתעורר באחת. לכאורה, מה העניין? שיר בתגובה לשיר של דליה רביקוביץ'. עוסק בפגישה שנשתכחה בינה לבין גבר שהכירה. כל המעורבים בדבר מתו מזמן. מה לי ולזה? זהו שלא כך. אחד החוקים הבלתי כתובים בעולם היצירה מבטיח ליצירה חיי נצח. ואני גדלתי על 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב, והסצנה הבלתי נשכחת בה האמן אומר שכתב היד שלו הושלך לאח ונשרף, וזוכה לתשובה מלאת ההוד 'כתבי יד אינם נשרפים'. היינו, אמנות היא מעל המוות. ואכן. שירו של 'מורנינג' אינו עוסק במוות, אבל מתחיל במלים 'ואני מת, מת לסירוגין, ואז מת לגמרי' ומפנה אותנו לפתיחת השיר של דליה רביקוביץ', 'הוא מת/ מת ונקבר כבר' ואותי לספר של נבוקוב בו הגיבור חי כל עוד הוא קיים בזיכרונו של כל אדם חי שהוא. כך גם, בעיניי ולשיטתי, קיומה של יצירת אמנות: כל עוד זו מתקיימת באותו מרחב יצירתי שמאפשר התייחסות אליה 'כאן ועכשיו', היא חיה. אפילו בועטת. מדוע אותה תשובה היא 'בלתי אפשרית'? מכמה סיבות. ראשית, הנמען בשיר של רביקוביץ' מתואר בגוף שלישי, כ'הוא', ולפיכך איננו בר שיחה. אצל מורנינג, לעומת זאת, ישנה אמירה שלו בגוף ראשון. ומתנהל דיון. שנית, מפני ש'מורנינג' פותח את השיר בו' החיבור. כל השיר כתוב, אם כך, בזמן לא ברור. זוהי ו' ההיפוך המקראית, שהופכת את הכתוב בעתיד למה שהתרחש בעבר לנצחי. אין לדבר מקבילה ברורה באף שפה שהיא, וזהו חלק מיופיו של הטקסט המקראי. וכמובן, מפני שאותו דובר מת. אפילו, כמו לחזק את כל זה, 'מורנינג' קורא לשירו 'תשובה אחת...'. כלומר, יתכן שקיימות תשובות אחרות, אפשריות גם כן. האמנם? וזהו הקישור לפוסט: http://cafe.themarker.com/view.php?t=499369
|
תגובות (40)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
באתי משם.
קראתי את תגובתך מספר פעמים ונפעמתי.
כתיבה ברורה, בהירה ונוגעת.
אשמח, כמובן לקרוא עוד.
מירה
ראי, זה לדיון בפורום אחר.
אבל אם שאלת, 'רוצה ואהיה'.
ותודה על הכוכב.
לא בטוחה שהבנתי...
'יען', אם בכתיבתי עוררתי מחשבה מסוג זה בלב קוראיי, יופי.
אורי,
תודה על הכוכב.
תודה שטרחת לקרוא באמצע הלילה.
יופי שבאת לבקר!
אכן, ושבוע נפלא שיהיה.
את יודעת, 'האמן ומרגריטה' הוא ספר שאשכרה גדלתי עליו.
השפיע עלי עמוקות, בכל רמה.
תודה.
שמחה שקפצת לבקר.
תודה.
ראה, ממש כמוך בעניין היסטאוריה, פענוח טקסטים הוא מה שלמדתי לעשות...
נראה לי שהעניין הוא אהבה אליהם - ליכולת האנושית ליצור למרות ועל אף הכל (גם המוות).
הנצחון הזה משמח אותי כל פעם מחדש.
ותודה על דבריך ועל טקסט נפלא שחלקת איתנו.
באתי לומר תודה.
לומר תודה בשם כל מי שכתיבה חשובה לו. תודה בשם הדיאלוג שאת מניחה לפתחינו דיאלוג שמחייה את הצורך החמקמק, את הידיעה המתלבטת בחשיבות היצירה.
מה שכתבת אמת הוא ולפיענוח שלך חיים משלו ללא כל קשר לטקסטים.
באהבה רבה.
יוסף.
ואפילו מעניין יותר באמצע הלילה!
אורי
בוקר של שבוע חדש...
מורנינג..
הגיג מעניין. וגם כתיבתו של "מורנינג" מעניינת לא פחות.
ובולגקוב- אין עליו! את "האמן ומרגריטה" קראתי אולי 15 פעם. וכל פעם מוצאת איזה פרט חדש שלא הבחנתי בו קודם ו/או לא הבנתי אותו. וכל פעם מחדש נהנית מהמילים והביטויים המוכרים.
ניתוח/הרהורים יפים.
אני אוהב לקרוא את מורנינג דרכך:)
בדרך כלל אני מצפה מתגובות להיות מעין הד קלוש של היצירה המקורית, נטולות אותה עוצמה.
לא אצלך, אחות. הפיענוח שלך יוצר חיים לדיאלוג הזה בין מורנינג ורביקוביץ'. אין פרשני תרבות וספרות שמצליחים לעשות מה שעשית כאן.
בעיקר נושא הישארותה של היצירה אחרי היוצר.
לפני 5 שנים כתבתי ספר על תש"ח. כתב עודד חי, שנהרג ב-9 ביולי 1948 בקרב בירושלים:
אין לתאר את החיים בלא עבודה, בלא עמל ויצירה. מימות עולם שימש הטבע והיקום בית מלאכה ענקי, אשר בו מוטל על כל אדם ואדם תפקיד מיוחד, תפקיד קטן, אך עליו למלאותו, לא כבורג זעיר במכונה העולמית, אלא כגוף עצמאי העובד ופועל בהתאם לשאיפותיו ולנטיותיו. לאדם היוצר קל למות בבוא יומו: יודע הוא, כי לא לשווא חי, וכי היה טעם לחייו. וכשהוא משקיף לאחור על החיים שעליו לעזבם עתה, הוא מביט עליהם באהבה, כי אוהב האדם את יציר כפיו.…יודע האדם, שהוא חוליה אחת בשלשלת הדורות, ומתוך הכרה זו הוא חי ופועל, יוצר ונלחם. הוא מציג לו אידיאל, אף אם הוא יודע שבימיו לא יתגשם. הכל עובר וחולף בעולם. היוצר מת, אולם יצירתו נשארת לנצח, ויצירה זו היא אשר מנציחה את היוצר.(אהוד אמיר, "גדנ"ע ירושלים בתש"ח" (משרד הבטחון, 2003))
מתכתב או לא? עודד כבר מת 60 שנה (ביולי זה יהיה 60). לא נשאר שריד ממשפחתו. והוא בלבי תמיד.
'מאמא דבי',
תודה - ראשית על הכוכב ובעיקר על ההתבוננות.
תודה.
שבוע טוב.
*
ותודה
שהובלת אותי לקרוא משהו מקסים.
...ושכתבת בעצמך.
...שהסברת.
בסוף אני אתחיל להבין
הארת באורך את הפוסט של מורנינג.
נהנתי לקרוא את הרהורייך לאור כתיבתו.
שבוע טוב!
*
ליאתילה, תודה לך!
ניפלא.
יכולת הניתוח והמחשבה שלך מרתקות אותי בכל פעם מחדש.
תודה.
*
ודאי, בשמת!
ותודה.
היי ג'ני יקירה
זה מקסים שאת חושבת שאומנות היא מעל למוות
זה משמח אותי מאוד
במחשבה שניה זה אפילו הגיוני ,
זאת אומרת שתמיד נישאר כאן , ניצחיים
יש חיים אחרי המוות !
*
תודה.
אהבתי
מעלה שאלות
אשמח לקרוא עוד
יום נעים
דני, כרומנטיקנית חסרת תקנה, גם אני מאמינה בזה.
ואשמח לקרוא את הספר.
תודה.
בספר מאוד יפה שגמרתי זה עתה
כשהמלאכים נחים
המספר הוא ילד קטן ן 12 שבין השאר אוצה להיות עיתונאי מלחמה ( ימי מלחמת העולם השניה)
קצין המזדמן בדרכו אומר לו
" חדשות נהיות ישנות. חדשות אף פעם לא שורדות. כתיבה טובה נשארת לעולמים"
איך התחבר לי עם בולגקוב כמובן עם המשפט על כתבי יד.
'מתבוננת', תודה על המחמאה.
מצויינת את.
גם בי הפוסט של מורנינג עורר שאלות רבות.
עם זאת, הוא גם חידד את התפישה שלי שיש ותמיד יהיו לנו
המון שאלות ולא מעט 'וריאציות' על תשובות, אבל בסופו של דבר
יש רק תשובה אחת. אבסולוטית:
"ואין סוף מבלעדי הסוף הזה".
תודה
(בינתיים, עד שיתמלא מחדש, קחי אחד * מהלב)
... כמו כולנו...
תודה.
המחשבות האלה מביאות אותי לדרך ללא מוצא.
אז משתדלת לא להתמסר להם יתר על המידה.
לפעמים מצליחה ולפעמים לא.
במציאות, זה משא כבד מאוד להחיות בזכרון
ומה עוד שמספר האנשים שעוברים למימד הזה מתרבה והולך
ברבות השנים.
אז יש לי פינות בזכרון.
לפעמים סוגרת עליהן דלת ולפעמים מציצה.