כאשר אנו מנסים להבין את יכולותיו השכליות של בן האדם עלינו להבדיל בין מחשבותיו לבין יכולתו לחשוב.

האם החושים מספקים לאדם מידע? הם מספקים לנו זרם של רשמים חושיים שהם חסרי תועלת ללא היכולת שלנו להבין לפרש ולתת להן משמעות. כך שכאשר אנו מדברים על בן האדם, המודעות שלו קודמת לחושיו, ללא המודעות לא הינו יכולים להבחין בדברים ולהיות מודעים לכך שאנו מבחינים בהם. וכדי לתת תוקף לדברי, עיוור שמעולם לא ראה כוכבים, שמש, צבע, שואף רוצה, יודע, מכיר, זוכר, חושב ומבחין במחשבותיו הוא חושב ומודע לכך שהוא חושב.

במילים אחרות הפוטנציאל ההכרתי לו אנו קוראים המודעות נעלה וקודם לרשמים העולים מהחושים, ומכיוון שכך האדם בצדק נותן משמעות גדולה יותר לעולמו הפנימי מאשר למציאות "החיצונית לו"..

ופה מתחילה הבעיה הגדולה, בגלל משקל היתר שהאדם נותן למחשבותיו כביטוי לעולמו הפנימי. האדם מאמין שמחשבות העולות בהכרתו הן הוא ושהמחשבות הן אמת מוחלטת, אדם המתאר מחשבה שעלתה בהכרתו כגון :אני לא מספיק טוב" ונישאל מי הוא זה השואל את השאלה הזו?, ברוב המקרים תקבלו את התשובה "אני".

ההזדהות עם המחשבה כאני, אינו מאפשר לאדם לבחון את מחשבותיו, ההזדהות הופכת אותן לחלק בלתי נפרד ממנו, והן הופכות להיות המדד לאמת משום שאם יחד איתן באה הרגשה, או תחושה פיזית אותן מרגיש האדם המחשבה מקבלת תוקף משום שהאדם מרגיש דבר מה מוחשי.

החלק הבעיתי במציאות הפנימית, שעולם המחשבות יכול להיות דמיוני לחלוטין ואוטומטי. הגורם היכול להוציא אותנו מהבעיתיות של הקשר האוטומטי, הזדהות-מחשבה=אני, זו היכולת הטבועה כמעט בכל אדם המודע לעצמו וליכולת הזו קוראים חשיבה.

חשיבה זו היכולת הטבועה בכל אדם המאפשרת לו לבחון את מחשבותיו, (לא סתם השורש הוא אותו השורש) ולהשוות אותן למציאות ה"חיצונית" כמדד לאמת ולהסיק מסקנות. למשל אדם בן 40 איש מקצוע מעולה בתחומו, המרוויח 50,000 ₪ בחודש, בעל בית מפואר ביהוד בשווי של חצי מליון דולר, בעל שתי מכוניות חדשות בחניה, שני ילדים ההולכים לחוגים פרטיים מתעלם מהמידע שבמציאות על כל מה שיש לו ומאמין כי הוא נמצא במאבק השרדות כלכלי על חייו כי זה מה שאומרות לו מחשבותיו.

המחשבה "אני נמצא במאבק השרדות כלכלי" ואני מאמין כי זו המציאות, יוצרת אצל אדם זה סבל רב, תסכול, לחץ, מתח, כי הוא מאמין למחשבה כי הוא נמצא בהשרדות וגופו מגיב כאילו הוא נמצא מול אריה הרוצה לטרפו ועליו לברוח או להלחם.

למרות שבמציאות הוא אינו מאויים על חייו באמת.

הגוף שלנו מגיב לדמיון בדיוק כמו למציאות, ניתן לחוש פחד בסצנה מפחידה בסרט ולמרות שהסרט דמיוני נגיב פיזיולוגית באותו האופן והאדם מגיב לגירוי מיני דמיוני גם כשאין אוביקט במציאות שמעורר אותו.

אדם זה המאמין ומזדהה עם המחשבה כי הוא במאבק השרדותי, אינו בודק את אמונתו שלו. היכולת לחשוב, מפרקת את ההזדהות עם המחשבה, היא מפרידה בין הצופה-האני למחשבות, ומאפשרת לאדם לבחון את מחשבותיו בהשוואה למה שיש ולקבל שמחשבותיו והוא הם שני דברים שונים לגמרי, החשיבה יכולה לפעול רק כאשר אנו מוכנים לבחון את המחשבות ולא לקבל אותן כתורה מסיני.

אז אנו יכולים להשתמש במציאות, בעובדות, ולבחון אותם מול המחשבה האומרת את ההיפך.

אחרת אנו כמו אותו משוגע הטוען כי רודפים אחריו ורוצים להרוג אותו כאשר במציאות, אין אדם הרוצה לפגוע במדמיין.

האם ניתן לטעות כאשר אנו משתמשים בחשיבה?

התשובה היא כן, אבל בניגוד לאמונה במחשבות שהיא אוטומטית החשיבה מאפשרת לנו את היכולת לתקן.