חתולים מייללים על פחון. נחש זוחל על גחון.

הרים של אשפה מקרקשים בהתאם לתזוזת העכברושים, מטופפים על רגליהם, בזנבותיהם מרשרשים.

חצי פנס מאיר על החלק הפחות טוב של העיר.

עמוק בתוך הזבל נוברת יד עלומה, בחושך הכבד ניתן לטעות ולחשוב אותה לעלמה. (לפחות פעם הייתה, היא זוכרת תמונה עמומה).

היד מגששת בחסות החשיכה, מנסה להרכיב לעצמה ארוחה.

דיירי הפח מביטים בה במבט חשדן- היא לא אחת מאיתנו, היא לא שייכת לכאן!

חתולה מייללת לשכנתה: כפי שדג הוא חסר מעוף, כך גם היא לא תסתדר ברחוב.

היא חשה בהתלחששויות,

חוששת שסודה נחשף.

אם יבחינו שהיא מזייפת- יגרשוה על הסף.

ברגלה מתחכך כלב פיסח, מביט בה ומיד מעלה מבטו לירח.

"כמו כל אדם אשר מהמציאות בורח-

גם את לא אמיתית", הוא עליה נובח.

היא נושכת שפתיים, מתעקשת, חייבת להמשיך במשחק

אחרת תיכשל וכל מאמציה היו לסרק.

בכל מאודה רוצה להיות חלק מהרפש והזוהמה

לכן זוקפת ראשה, מושכת אש ומתריסה.

כמו בכניעה, בשתיקה, בסביבתה החדשה מתקבלת

עכשיו רגע האמת, עכשיו היא לא מתקפלת.

משתלבת עם האפלה, עם הכיעור והשחור

אך בנפשה מרגישה שלמה, חדרה אליה קרן אור.

הסביבה נספגת בה והיא מטונפת, מתוך הפח את ידה שולפת.

הצליחה לדוג חצי פיתה יבשה, ומה שפעם היה ביצה קשה.

מסתכלת בסיפוק על שללה, הולכת במהירות לשבת בפינה שלה.