אשמה רופפת ומעיל ישן כך יצאתי אל הדרך מצוידת במטרה שלא לשוב לשם צעדתי רק בכיוון השמש שלא להיתקל בצללים שלי אך חמקמקים וערמומיים היו הם אלה ובעקבותיי דבקו בכל העת
מיום ליום חייתי ועם צאת כל יום קיוויתי שמחר אדע לאן פניי מרחקים רבים חציתי ודלתות אינספור נטרקו בפרצופי אך אמונה עיקשת השיבני כל בוקר לדרכי גם כאשר אזלו המים ואתם אזלו גם הדמעות ופרוטה לא הייתה מצויה עוד בכיסי רצון ברזל חישל נפשי
אך בוקר התווסף לבוקר ולפתע חלפו להן שנים אט אט כשלו רגלי ומחשבות של אומללות החלו לנקר עד איפה יעמוד כוחי מתי יבוא הסוף על המסע ודלת תפתח ותישאר פתוחה מדוע איני מוצאת מקום לנוח בו מקום משל עצמי פיסת שלווה וכשזה יגיע איך בכלל אדע? |