"הוא בבית" – חשבתי, כשפתחתי את הדלת. צלילי הג'ז המתועבים שלו מילאו את כל הדירה. כמה שנאתי מוסיקת ג'ז! נמלטתי אל חדרי, ושמתי דיסק של מוצרט להרגעת עצביי. שקועה במוסיקה המבורכת, לא הרגשתי בדפיקה על דלת חדרי. הוא עמד בפתח: "את יכולה להלוות לי קצת גבינה צהובה? ", שאל. "אחזיר לך בהזדמנות הראשונה", הבטיח. "לא!", עניתי בקרירות, זוכרת עדיין את סירובו המנומס להשאיל לי שתי עגבניות לסלט בערב קודם.
לא הרגשתי כל ייסורי מצפון. אחרי הכול, היה זה הוא, שהחליט על "הסכם אי החלוקה" לגבי האוכל במקרר. יצור מוזר. "קו הגבול" עבר בדייקנות במרכז, מותיר לכל אחד מאתנו שני מדפים. לא פחות ולא יותר. אותו קו עבר גם בתא ההקפאה, והפריד בין שקיות האפונה והגזר הקפואים שלי, לבין הנקניקיות והקבב המאוסים. שלו. רוצח! רק אדם חסר מצפון כמוהו, מסוגל לאכול בתאווה כזו בשר בעלי חיים אומללים. רק אדם חסר רגש מסוגל לסרב לניסיונותיי הנאצלים להפוך אותו לצמחוני. אבל חזיר נשאר חזיר!
"אני מקווה שאת יוצאת הערב", אמר. "אני צריך את הדירה". חצוף שכמותו! אם עוד היו לי קודם אי אלו תוכניות לצאת מהבית, הרי שעכשיו ביטלתי אותן סופית. "החבר שלי עומד על זכותו לבלות אתי ערב שקט בחיק הבית", אמרתי במתיקות של רעל עכברים, מציצה בשביעות רצון בהבעת הזעם שהתפשטה על פניו. פנים נאים דווקא יש לו, לנבל חסר הלב. טריקת דלת חדרי הייתה תשובתו. חייכתי בעליצות, והגברתי את מוצרט.
הנערה שהכניס לדירה מאוחר יותר הייתה זרה לחלוטין. היא לבשה מכנסי טייטס בצבע כתום מחריד, מכנסי ערווה, כפי שאני קוראת לסוג זה שבקושי מכסה את האזור ההוא, ולהשלמת המראה המושלם, לדעתה, התהדרה בתלתלים בצבע סגול מזעזע, עם פסים באדום עז.
איני יודעת מדוע, אך חשתי דחף פתע להרגיז אותו. "עדנה התקשרה, ומאוד התפלאה, שלא היית בבית. היא ביקשה להזכיר לך, שמחר אתם מוזמנים להורים לארוחת ערב", אמרתי בקול צלול, שללא ספק חדר בעד הדלת הפתוחה של חדרו, שם ישבה הכתומה-סגולה-אדומה והפריחה טבעות עשן מפיה המשוח בשפתון, איך לא – שחור..."לכי לעזאזל!", הייתה תשובתו. כאן באו כמה הסברים מגומגמים לאורחת, שאותה עדנה אינה אלא אחותו, עובדה נכונה, לצערי.
דאגתי שהטלוויזיה תהיה על הווליום הכי חזק בסלון משום שהציגו תוכנית בלט מיוחדת של הלהקה המלכותית הבריטית. למעשה, לא ממש ששתי לצפות בפעם האלף באגם הברבורים, אבל לא השתגעתי לכבות את המכשיר, שכל צליל ממנו מקדם אותו למצב רתיחה. אך כשנכנס למטבח, כל שהרתיח היה קפה, שאותו נשא על מגש היישר לחדרו. "אני מקווה שאת לא אוהבת בלט", הספקתי לשמוע אותו אומר לה, לפני שסגר את דלת חדרו ונעל אותה בצורה הפגנתית. במקביל שמעתי רעש אדיר. לא, התקרה לא התמוטטה עליו כפי שקיוויתי, זו פשוט הייתה הפתיחה לדיסק הג'ז האהוב עליו, שתמיד טען ש"עושה לו עור ברווז", ואני תמיד הסכמתי אתו, אך מסיבה לגמרי אחרת...
שותפים לדירה. רק שותפים, ולא יותר, הרגעתי את עצמי. אין כל סיבה להתייחס אליו יותר מאשר לארון או לשולחן. ממילא הוא משול בעיניי לקרש, אם כי קרש משויף כהלכה, יש להודות. איך אפשר בכלל לחבב יצור כזה, שאת כל משכורתו בחברת ההיי טק הוא מבזבז על ספרי מידע על חיות בר ? לא די שאת כל שעות הפנאי שלו הוא מקדיש לספארי ברמת גן, ומאכיל שם את האריות בנתחי בשר שותתי דם, הרי כשהוא שב הביתה, חיה שכמותו, הוא מביא אתו צחנה כזאת, שעדיף לא להגדיר אותה, כי אין לה הגדרות בשפה העברית. לאחר מכן הוא פותח את המקרר וטורף, כן, טורף,אין לזה מילה אחרת, שש נקניקיות או שמונה קציצות קבב, ועוד יש לו החוצפה לשאול אותי – "רוצה גם?" מגעיל ברמות!
מבעד לדלת חדרו אני שומעת רחשושים. מה הם עושים שם? מבלי משים אני מתחילה לצעוד בעצבנות בסלון. מה הם עושים שם, לעזאזל? אני מנסה לצפות בבלט, אבל לא מצליחה להתרכז. (המשך יבוא)
כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@ |