השבוע לימדתי את מחמד ליבי,"הכובש",להטות את אוזנו ל-קונכייה ולהקשיב.  לא קל היה הדבר,החשש ניכר בעיניו וידיו כשלו באחיזת הקונכייה הנמצאת בסלון ביתי מזה מספר עשורים. אך מהרגע "שהכובש", נני היקר (שכבש את ליבי בסערה) תפס את "הפרנציפ" שבהקשבה והטיית האוזן למשמע הקונכייה, חזר הברק לעיניו וגומות החן תפסו את מקומן הטבעי. 

שעות מעטות לאחר מכן כבר היינו בים. גלים אינספור,וכל גל אינו דומה למשנהו... והוא,בתום וברכות רכן ובנה לו ארמון חלומותיו,מבצרו שלו.ואני, איני מסיר מבטי ממנו,בונה הייתי את חלומותיו-חלומותיי ביחד איתו. והוא בונה... ואני חולם....והוא חופר פתח מילוט (לגלי הים ששטפו את הארמון) ..ואני מודה לו על כך ומורה לכל תחושות הפחד והכאב  את "הדרך" החוצה מארמון חלומותיו.חלומותיי. 

והשעות חלפו במהרה, והשמש נטתה לשקוע,וקרניים של שמש ליטפו אותו,ואת הארמון. וצריח החלומות שבנינו יחדיו נראה לפתע שונה.יפה יותר.מיוחד יותר. ומי הים שהקיפו את ארמון החלומות האירו לפתע בצבעי קשת קסומים.

"הכובש",בן 4 ומחצה, עמד ולא הסיר מבטו ממני.ואני כמוהו, לא הסרתי מבטי מיופיו המשתקף מארמון חלומותיו.חלומותיי.חלומותינו.אני עוד שקוע הייתי בחלומות,מאמץ אחרון לנצור את הרגע לעד.."והכובש","סופר נני",עמד עם דלי מלא במי ים ואמר: "קח,הבאתי לך שמש מהים".