בצהריים יצא מסע הלוויה.

ליווינו אותו, מניחים לו להישען עלינו, להיתמך.

כשכבר נדמה היה שהיא מתאוששת, הכישה המחלה את צניפתה האחרונה, ולפתע באור ראשון של בוקר, נפטרה.

וחשבתי,

מה חשובות המריבות הטפשיות על מי אמר ומה עשה. הן אדם נבחן בשעות הקשות, וקשר נבחן בדברים המהותיים,

בהקמת המשפחה, בגידול הילדים, בביטחון ובשיתוף.

וחשבתי,

כמה הייתי לאחרונה בעיר העלמין העצומה הזו, וכמה אני מייחלת לחופשה ממושכת ממנה.

ודיברנו,

הרי זו הכתובת האחרונה. ב-ד' אמות צרות שם נדור כולנו, מה חשיבות יש לגודל הבית כעת? חשוב מה בתוכו.

ונוכחתי,

כמה מקום העבודה שלי הוא ביתי השני, ואיזו בת מזל אני שכך הוא.

עומדת קבוצה של אנשים, כל אחד שונה מרעהו, בגיל אחר, עם חיבות אחרות, ואנו מלוכדים כמקשה אחת, המעניקה כוח

לכל אחד מחבריה.

ובכיתי,

כואבת את כאבו, חוששת מכאבי.