הרבה פעמיםהשתוקקתי לכתוב את סיפור חייו ומעלליו של אלכסי זורבה, פועל פשוט זקן אחד שאהבתי מאוד.

כל חיי, אלה שהיטיבו עמי יותר מכל היו המסעות והחלומות, מבין בני האדם, חיים ומתים, רק מעטים עזרו לי במאבקי.,מכל מקום, אילו התבקשתי לציין מי היו האנשים שהשאירו את עקבותיהם עמוק בנשמתי, היתי מונה שלושה או ארבעה ,הומרוס, ברגסון, ניטשה וזורבה.

הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמששמאירה את הכל בבוהק פורה, ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות הנפש פילוסופיות לא פתורות, שרדדו בי בשחר נעוריי.

ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללות, את המרורים ואת אי הוודאות בגאאוה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחוד מהמוות.

אילו היה עלי לבחור היום מבין כל האנשים בעולם מדריך רוחני, גורו כמו שמכנים אותו ההודים, זקן, כמו שקוראים לו הנזירים, הייתי בוחר, בלי ספק, בזורבה.

כי היה לו לזורבה כל מה שמושך בעט זקוק לו כדי להציל את נפשו. המבט
הראשיתי, הלוכד את טרפו כחץ מגבוה גבוה, התמימות היוצרת, המתחדשת כל בוקר, הנותנת לראות את הכל בלי הרף, כמו בפעם הראשונה ומחזירה את הבתולים ליסודות היום יומיים הנצחיים, אויר, ים, יבשה, אש, אשה, לחם, בטחת היד, רעננות הלב, האומץ ללגלג על נפשו שלו, כאילו היה לו בתוכו איזה כוח נעלה מהנפש ולבסוף, הצחוק הפראי, המפכה ממקור עמוק, עמוק יותר מהקרביים של הבן אדם, שהיה פורץ משוחרר ברגעים קריטיים מחזהו הקשיש של זורבה, פורץ וממוטט את כל הגדרות, מוסר, דת , מולדת, שהקים סביבו הפחדן עלוב הנפש, האדם, כדי להצר, לייתר בטחון, את צעדי החיים!

קטע הלקוח מהספר המופלא "זורבה היווני"

גם אני, כמוהו בוחרת בזורבה,