בדיוק שלשום, אבל לפני עשר שנים - ארזתי את עצמי, אמרתי לאמא ואבא יפה "שלום", ועליתי על מונית שירות בכיוון אחד, לתל-אביב.
עשר שנים, בן אדם, פאקינג עשר שנים.
אפילו בן-אדם כמוני, שתמיד מרגיש כאילו "להיות מבוגר" נמצא עוד לפניו, מבין איזה זמן רב זה, ומה זה אומר.
כבר עשר שנים שאני לא גר בירושלים.
כבר עשר שנים שאני גר בתל-אביב. בזמן הזה בניתי חיים חדשים - עבודה, לימודים, שאר עיסוקים ולא מעט חברים ומכרים שהצטרפו לחיי. והכל בתל-אביב. לפני כ-8 שנים, עשיתי איזה קורס במכללת מחשבים.
באחת ההפסקות דיברתי עם אחד מהתלמידים בכיתה.
"מאיפה אתה?", הוא שאל אותי.
"מתל-אביב", עניתי.
הוא גיחך. "הרי אף אחד לא באמת מתל-אביב".
"אם אתה מדבר על מאיפה במקור - אז מירושלים", הודאתי. אז נכון, באמת כמעט אף אחד לא "באמת מתל-אביב". מחשבה זריזה מעלה בראשי כ-5 מכרים שכן. השאר - מהגרים, כמוני. כמונו.
אבל האמת היא שלמרות שבמקור אני מירושלים, במקור-במקור - אני דווקא כן מתל-אביב. נולדתי בעיר הזו וגרתי בה עד גיל שנתיים. זה היה השלב בו ההורים שלי עשו את הטעות הטפשית ועברו לגור בירושלים, בגלל ענייני עבודה. כך שיצא שאת כל ילדותי ונעוריי ביליתי בעיר הקודש. בגיל 21, כאמור, בסך הכל שלושה חודשים לאחר סיום השירות הצבאי - מיהרתי לתקן את אותה טעות ולעבור לתל-אביב.
תמיד כשאני מדבר על זה עם אנשים, אני אומר שאולי בגלל שבאמת נולדתי כאן, "דם תל-אביבי" זורם בעורקיי. עובדה, אפילו כשהייתי מגיע לעיר לחופשה עם המשפחה כילד קטן - אהבתי אותה ונהנתי מכל רגע בה. כבר כנער היה ברור לי לחלוטין שברגע שאני תופס עצמאות - אני עובר לתל-אביב. זו היתה מן אקסיומה ברורה מאליה. אפילו עוד לפני שהעיר נשבתה בידי כוחות דתיים פנאטיים, הרעיון להישאר בירושלים ולנסות לקיים שם חיים בכלל לא עלה בדעתי. בקוצר רוח חיכיתי לסיום הצבא, כדי שאוכל לארוז את הפקלאות, לנופף לירושלים לשלום (בלי יותר מדי "להתראות") ולתקוע יתד בעיר שעל החוף, זו שבאמת אפשר להגיד שמהרגע הראשון הרגשתי שהיא לא רק בית במובן House, אלא גם בית במובן Home.
כבר כמה שנים שתל-אביב נמצאת תחת התקפה כבדה. רק לפני שבועיים ראיתי כתבה בנושא הזה במגזין יום שישי של ערוץ 10. אבי גרייניק, שהכין אותה, ראיין בה בין השאר תושבי פריפריה, אותם שאל מה הם חושבים על תל-אביב ועל התל-אביבים. כצפוי, הוא זכה לתשובות כ"מפונקים" ו"פלצנים". כתבות דומות בעיתונות התפרסמו לפני שנה ושנתיים. במלחמת לבנון השניה, לא הפסיקו לצלם את "התל-אביבים שיושבים בבתי קפה". כאילו שבמקביל בירושלים לא ישב אף אחד על איזה אספרסו במדרחוב ובראשון לציון כולם לבשו מדים לאות הזדהות עם כוחותינו. אפילו היום, כשאני מרגיש שאולי קצת התעייפתי מה"תל-אביביות", אני לא מתבייש להודות שנפשי כרוכה בעיר.
יתכן שזה עדיין נובע ממשהו פרובינציאלי של לראות את "העיר הגדולה" אחרי חיים שלמים במקום אחר (לא שירושלים זה כפר קטן, אבל באמת שמדובר בהבדל של שמיים וארץ, ברוב המובנים האפשריים). ובאמת, בעשר שנותי בעיר הזו, יצא לי לעבור בכמה תחנות שאפשר לראות אותם כתל-אביביות סטריאוטיפיות. מגורים במרכז העיר (והיכרות קרובה עם מקומות הבילוי והרביצה שבאיזור), מילוי המקרר ביום שישי בזכות שוק האוכל של דיזנגוף סנטר, לימודי תקשורת, עבודה בתחום התקשורת (כולל במגזין "טיים-אאוט תל-אביב". היש יותר הארד-קור תל-אביבי מזה? אולי וואלה, עוד מקום בו עבדתי ושהוא גם הכי "תל-אביבי" שיש), עיסוק בצורות שונות בעולם המוסיקה, כמו שידור בתחנת "קול הקמפוס" 106FM (ושוב - היש יותר תל-אביבי סטריאוטיפי ממה שהתחנה הזו מייצגת?). ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה...
עשר שנים של רומן לא פשוט, עם עליות ומורדות - ואני עדיין אוהב אותה למרות כל המגרעות שלה. הן לא מעטות, כמו שכולים יודעים. הצפיפות, חוסר החניה (בתקופה בה היה לי רכב סבלתי מזה יום יום), הפוזה, המלאכותיות (שני אלו מציקים לי יותר ויותר ככל שעובר הזמן), יוקר המחיה וכמובן מנטרת שונאי ת"א - "מילא החום, אבל הלחות". האמת - צודקים. הלחות הזו באמת איומה. אבל על כל המגרעות האלה, יש גם כ"כ הרבה מעלות. לכבוד חגיגת העשור שלי בעיר, הנה רשימה חלקית שלהן (אתם מוזמנים להוסיף עוד, בתגובות):
* (כמעט) הכל במרחק הליכה
רד שתי קומות. עמוד בכניסה לבניין. לאיפה אתה רוצה להגיע?
לא משנה לאן, די בטוח שזה במרחק הליכה.
- מצרכים? ארבעה מינימרקטים במרחק של 2-5 דקות הליכה. שלא נדבר על כמות הפיצוציות, שממזמן כבר אי אפשר לספור.
- קפה? בית הקפה המקסים ביותר נמצא ממש, אבל ממש מול הבית. עוד ארבעה, נחמדים גם הם, נמצאים במרחק של עוד כמה מטרים, כולה צריך לעבור מעבר חציה.
- אוכל? בין אם בא לך המבורגר זול ("מג'יק בורגר", מול כיכר רבין. 200 גרם של בשר משובח במחיר של המבורגר מק'דונלדס תעשייתי) או ארוחה איכותית ("הבראסרי", במרחק של עוד כמה מטרים משם) - הכל זמין במרחק הליכה.
- בירה? ארבעה פאבים ברחק של 1-3 דקות הליכה (בזמן האחרון אני מאוד בעד ה-Foster), עוד 3 במרחק של 5-6 דקות, ועוד בערך 1,000,000 אם אתה "משקיע" ומוכן ללכת עשר דקות שלמות עד אלנבי.
- קניות? דיזינגוף סנטר, הושט היד וגע בו. גם עזריאלי יכול להיחשב "במרחק הליכה" אם אתה מאלה שלא איכפת להם ללכת 20 דקות (ואני מאלה).
- קולנוע? איכותי ב"לב", זבלי ב"רב-חן", סטנדרטי ב"גת" ו"דיזנגוף". כולם פה, מעבר לפינה.
אני יכול למנות עוד ועוד דוגמאות כאלה, אבל you get the point. פלא שאני גר כאן כ"כ הרבה שנים בלי צורך ממשי ברכב?
* 24 שעות ביממה
"עיר בלי הפסקה", אמרה פרסומת ישנה ששודרה בטלויזיה. קלישאה קלישאה, אבל זה נכון. כטיפוס לילי (אתם רואים באיזה שעה מפורסם הפוסט הזה), אין דבר שמשמח אותי יותר ממקומות שפתוחים 24 שעות ביממה. העובדה שאם מתחשק לי ב-2:00 לפנות בוקר לצאת לקנות מצרכים - לא רק שאני יכול, אלא שיש לי בחירה איפה, ולא רק שיש לי בחירה איפה - היא בין שלושה מקומות - ולא רק שאלו שלושה מקומות - כולם ממש פה ליד, מדהימה ומשמחת אותי כל פעם מחדש. גם אם אני לא קונה מצרכים ב-2:00 בבוקר (ואני לא. לפחות בדרך כלל).
העובדה שחנות פירות פתוחה פה ב-22:00 ושמספרה פתוחה כאן לתוך הלילה - גורמת לי פשוט לחייך. העובדה שבית קפה שמגיש ארוחות בוקר נפתח רק בשעה 11:00, גורמת לי (כמעט) לצחוק.
* תרבות, תרבות, ועוד תרבות
גם להגיד שתל-אביב היא בירת התרבות של ישראל זו קלישאה, אבל כמו שפעם אמר מישהו: "קלישאה היא אמת שקרתה הרבה פעמים". העיר הזו פשוט מפוצצת בתרבות, מכל הסוגים ובכל הצורות. רק תבחר. במקרה שלי, חולה מוסיקה, אני יכול לבחור כל ערב בין לפחות 3 הופעות שמתקיימות בעיר. בסופ"שים זה יוצא הרבה יותר. מי שהפרוטה והזמן הפנוי מצויים בכיסו - יכול להעביר כאן חיים שלמים בין אירוע תרבות אחד לשני.
* ההתרחשות
(סוג של המשך של הסעיף הקודם).
לעיר הזו יש "דופק", והוא כל הזמן מורגש בה. כל הזמן יש התרחשות והרגשה של התרחשות. כל הזמן קורים דברים. לא כל עיר יכולה להוציא מגזין "טיים אאוט" עמוס וגדוש כל שבוע. תל-אביב יכולה. והיא אפילו תחזיר עודף.
ומה עם מי שלא בעניין של כל ההתרחשות הזו? אולי אחת הבעיות היא שלפחות מבחוץ לא תמיד מצליחים להבין שבתל-אביב אתה יכול לחיות בכל צורה שהיא - הכי בליינית או הכי משעממת. העיר לא רק תכבד את הבחירה שלך, היא תתן לך את הכלים ליישם כל אחת מהאופציות. בדיוק כמו שקלאבר יכול לבנות חיי בליינות שלמים מחומר הגלם של תל-אביב, כך גם רואה החשבון שכל רצונו לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור בערב, לראות טלויזיה וללכת לישון. הוא יוכל לעשות זאת מבלי להרגיש כגוף זר, כלא שייך, ומבלי שהאפשרות שלו לעשות זאת תיפגע (הרעיון שאי אפשר לברוח כאן מהמולת הרחוב ושבכל מקום בעיר יש רעש הוא מיתוס. הדירה שלי עורפית, והיא שקטה כמעט לגמרי).
* האווירה
את האווירה בירושלים אף פעם לא אהבתי. לצד האפרוריות המובנית והחוסר הניכר של סקס-אפיל, תמיד הרגשתי שיש בה אלמנט חזק של מתח באויר. מן אבק שריפה שמחכה לגפרור שיצית אותו. דברים שקורים בה בזמן האחרון, רק מראים כמה זה נכון. האווירה של התל-אביב נעימה לי. גם כשהרחוב נראה כאילו הוא אחוז קדחת, אנשים נעים בתזזיתיות מפה ולשם, נראים אוטומטיים כמו בשיר ההוא של פורטיס, גם אז אני מרגיש שאווירה חופשית עוטפת את כל העיר, נותנת לכל אחד להיות מי שהוא, מה שהוא ואיך שהוא רוצה. אף אחד לא יפשפש לך בקרביים, אף אחד לא יסתכל עליך כאילו אתה מוזר, או סוטה. הפאנקיסטים בכיכר דיזנגוף הם חלק מהנוף. אף אחד לא יסובב עליך את הראש גם אם תלבש את הבגד הכי ביזארי. כשאני רואה שתי לסביות מתנשקות ברחוב, או שני הומואים הולכים אחוזי ידיים, זה עושה לי טוב, למרות שאין לי שום קשר לקהילה. כיף לחיות במקום ליברלי.
שיקראו לזה "בועה". קשקוש צבוע, בעיקר כי כל ישראל היא אסופה של בועות. גם לגור בירושלים זה בועה (מסוג אחר). לגור באיזה חור בגליל זה בועה הרבה יותר מנותקת מאשר במרכז של המרכז שהיא תל-אביב. גם בראשל"צ יש בתי קפה, שאני בטוח שישבו בהם גם בחודש האחרון ולדעתי הירושלמים יותר רגועים מאיתנו לגבי סכנת טילים, ובכל זאת אני לא זוכר מישהו שאומר כמה לא איכפת להם מזה שיש מלחמה כמה עשרות קילומטרים מהם. רוב אותם "שונאי תל-אביבים" נראים לי אנשים שנעלבים מהתחושה (המוצדקת, לרוב) שאנשי העיר לא ממש צריכים לצאת ממנה החוצה. אולי הם מרגישים שבעוד שעליהם נגזר לחיות כשלוחה של מקום גדול יותר, יש את החוצפנים האלה שממש יכולים לנהל חיים מלאים ושלמים בשטח של כמה קילומטרים.. אז הם ממקדים את כל הביקורת שיש על עיר אחת,ר עליה אמר לי פעם מישהו: "אנשים כאלה מסתכלים על תל-אביב כמו שבאירן מסתכלים על אמריקה". בדרך כלל כשאני שומע את ההשמצות האלה על העיר, אני נוחר בבוז ומאחל למשמיצים לגור באיזו עיר שינה או בפרבר ירוק ומשעמם. מגיע להם. לי, בית צמוד קרקע עם גינה גדולה, מוקף בירוק אף פעם לא קסם במיוחד. כמו לחבר שלי רועי, איכשהו האופציה הזו תמיד נשמעת לי הרבה פחות אטרקטיבית מדירה קטנה במרכז העיר, אפילו אם היא נטולת חניה. כשאני מבקר חבר ילדות שלי, שנמצא כבר עמוק בפאזה של אישה-ילדים-בית צמוד קרקע במודיעין-מאזדה מהעבודה בחניה, אולי אני מקנא בו על דבר או שניים, אבל ממש לא על הלוקיישן. לא הייתי מתחלף איתו, למרות שהסלון שלו הוא בערך בגודל של כל הדירה שלי. איכשהו תמיד היה נראה לי יותר חשוב המיקום האסטרטגי של המקום בו אתה גר מאשר גודל הבית והפאר שלו. ועם זאת, אני חייב להודות שלאחר שנים בהם היה הכי ברור לי בעולם שכאן אגור לנצח, בשנה-שנתיים האחרונות אני כבר לא כזה בטוח בזה. לא פעם אני מרגיש שאולי התעייפתי מהעיר. "אולי מיציתי?", אני שואל את עצמי, ולא בטוח בתשובה. "ומה אם אפגוש את אשת חלומותי, וזו תחליט שהיא רוצה לגור דווקא במודיעין?" אעדיף את העיר על פניה? פעם חשבתי כך. היום אני כבר לא בטוח. בכל זאת, זה לא מקרי שבשנה-שנתיים האחרונות אני לוקח כבר הרבה פחות חלק באותה פעילות עירונית אותה תיארתי קודם. לא בטעות אני פוקד פחות מועדוני הופעות מפעם, כבר לא מתמנגל ולא מתערבב. יותר ויותר אני מרגיש לפעמים שאני מוקף בזיוף, באנשים שמעצבים ומסגננים את עצמם כמו שעושים זאת למוצר. עייפתי? מיציתי? שבעתי? לא יודע. אולי. לא נראה לי. אומרים שלפעמים אתה צריך שיקחו לך משהו כדי להבין כמה אתה צריך אותו. יש לי הרגשה שאם פתאום אצטרך להעביר שבוע בכפר-סבא, אחזור לתל-אביב מורעב וצמא לכל מה שיש לה להציע. כן, אני עדיין מאמין שאם איכשהו אמצא את עצמי בזמן הקרוב במקום אחר - ארגיש שם אומלל. אבל מה עם עוד עשר שנים מהיום, 20 שנה לאחר שטרנספרתי את עצמי מירושלים? גם אז לא תיגמר לי הבטריה? גם אז ארגיש שכאן מקומי? פעם הייתי בטוח שכן. היום אני לא בטוח שלא. אז בינתיים, עד להודעה חדשה, אני כאן. מי שמעקם עכשיו את הפרצוף ומקשקש משהו על איזו "בועה" - שילך לגור בזכרון יעקב. שמעתי שנורא יפה וירוק שם. ביום חמישי יש בתל-אביב "לילה לבן". אבל אני בטוח שגם בזכרון יהיה נורא מעניין באותו הזמן. |
תגובות (70)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין מקום אחר.
את צודקת לגמרי ..... באמת לא איכפת לי מה חושבים על ת"א. יותר מזה, לא איכפת לי מה אחרים חושבים בכלל... יעשה כל אחד מה שטוב ומתאים לא.
דרך אגב - במרבית שנותיי בת"א התגוררתי בבית פרטי מה שאומר גינה, דשא, עצים (אבל לא חתולים... אני מעדיף כלבים). לומר שאני אוהב בית פרטי - האמת היא שלא במיוחד. אני חושב שאין הבדל גדול בין בית פרטי בת"א לבין כל בית אחר בפריפריה ... מפספסים במשהו את העיר.
בבנגקוק אני גר בקומה 30 .... אוהב את הנוף העירוני, את שלל האורות מסביב ואפילו את הנהר הרחב ששטות בו אוניות שהבנין בו אני מתגורר נמצא על שפתו.
מזל טוב לרגל חגיגות העשור :)
אני דווקא חושבת שזה ענין של אופי.
אני לא אוהבת לגור בעיר, מעולם לא אהבתי.
העיר בשבילי זה מקום ש"יוצאים" אליו.
לסידורים , לקניות, לבילוי וכ'ו.
לחיות, אני רוצה לפתוח את הדלת שלי ולא לראות
את דלת השכן, שלא ידפקו לי מלמעלה ולא יתלוננו מלמטה.
אני רוצה לראות חצר, עצים, דשא, שלחתולים שלי יהיה מקום חופשי
להסתובב בו, לשמוע את הציפורים ולא את אזעקות הרכב או התנועה
וכ'ו. זאת העדפה שלי. ויש כאלו שאוהבים לחיות בעיר עם כל מה שמשתמע מכך.
תל אביב קיבלה את ה"מוניטין" שלה בגלל שיש בה חברה מאוד מעורבת,
הרבה מאוד קורה בה בכל שעות היממה וכן, בין אם זה ימצא חן בעיני התל אביבים
או לא, ישנה גם הביצה. בסופו של דבר כל אחד עושה את הבחירה שלו ואלו החיים שלו.
אם טוב לך...מה איכפת לך מה חושבים על תל אביב? :)))
לצערי, אני רואה שמתנהלת כאן איזו שהיא התנצחות או תחרות איזה מקום טוב יותר..... האם זו הפריפריה? האם זו ת"א ?
אם להיות פוליטיקלי קורקט, מקום טוב הוא מקום בו טוב ונעים לאדם להיות (אבל בינינו, בלי שאף אחד שומע ושלא יספרו לכם סיפורים ......... ת"א היא הכי הכי)
יצא לי להיות לא פעם בשוויץ או נורבגיה..... הרים מושלגים, אגמים כחולים, דשא ירוק, פרות רועות באחו בשלווה ..... מקסים....פסטוראלי .... רק שאחרי שעתיים ברחתי משם לפני שיאשפזו אותי .... חחחח
אם נרצה לראות הרים, שלג, פרות באחו .... נתלה לנו פוסטר נחמד על הקיר ונסתכל לעיתים .. ממילא שום דבר לא משתנה שם...אותו הר, אותו שלג, אותו אגם, אותו דשא ואפילו אותם פרות ....
אנחנו התל-אביבים רוצים רעש, בלגן, אקשן, צבעוניות ... להרגיש את דופק החיים ... זה כמו סם. להיות במקום אחר... לצאת בלילה ולראות חושך וריקנות, אף בן אדם - מה זה פה, בית קברות ??? אם משאית האשפה לא חורקת בלמים ב 5 בבוקר יחד עם דפיקות הפחים, אנחנו נרגיש שמשהו לא בסדר ..... אם לא נשמע את רעש הקטנועים של מחלקי העיתונים בבוקר - לא נוכל לישון טוב ......
באיזה מקום בעולם אתה יכול ב 9:15 בערב להחליט שבא לך לראות סרט, להקדיש עוד איזה 10 דקות בשביל לבחור מכמות כל כך גדולה של סרטים וגם להספיק להגיע לבית הקולנוע בזמן ??? באיזה מקום בעולם, אם הציק לך הרעב אחרי הסרט, אתה יכול אחרי חצות ללכת בשלווה למסעדה ועוד להתלבט לאיזו...כי פתוחות כל כך הרבה .... ואחר כך... ב 02:00 עוד לעמוד בפקק ????? תאמינו לי... אין מקום כזה בעולם
להוולד לגדול ולגור בת"א ... זה משהו שנכנס לוורידים ..משהו שמתמכרים לו ולא יכולים בלעדיו .... ואין כמו ת"א באף מקום בעולם ... לא פריז, לא לונדון ולא ניו-יורק. ...... העיר היחידה בעולם שאני מרגיש כמעט כמו בבית היא בנגקוק .... עיר מקסימה, נהדרת ומופרעת.... כמעט כמו ת"א
ולאנשי הפריפריה אומר - אתם חמודים, אתם מתוקים, אתם טובים ואתם תמיד מוזמנים לת"א - נקבל אותכם בשמחה ובאהבה.
אהבתי את מה שכתבת והסכמתי איתו.
מסכים איתך מאאתים פעם. כירושלמי לשעבר וכאחד שסופר את השניות עד שאנחת בתל-אביב לכמה שנים.
תל-אביב היא ישראל כמו שהתכוונו שישראל תהיה. עיר נינוחה סבבה עם ים ואנשים עם כפכפים ועיר שרמת התחכום האורבני שלה לא נופלת מזן של מלונדון, ועולה על זו של ניו יורק. זה פוסט שאני יכולתי לכתוב עוד שנתיים מעכשיו. אני יודע.
תל-אביב זה מה שהרצל התכוון, לא משנה מה שאנן סטריט כותב (גדלנו באותה ביצה) ומה החברים הירושלמים ההיפוקרטים שלי שלא גרים בירושלים אומרים - הסכסוך הולך שם ברחוב, מולך. בתל אביב - החיים הולכים מולך ברחוב. אני בזמן האחרון השלמתי קצת עם ירושלים אבל עדיין מעדיף בענק - את תל אביב ובכל הזדמנות שיש לי אני מבלה בה זמן.
אולי בגלל שאני הדוניסט ולא פנאט.
תאילנדי???
תמיד תל אביבי!
לא גדלתי בת"א ואני יכולה לומר שאני וחברי לגיל היינו מאוד מגוונים בכל הנוגע לחוויות הילדות והנעורים שלנו. היו בנינו כאלו שחוו המון דברים הרבה לפני שהייתי רוצה שהילד שלי יחווה, היו כאלו שחוו מאוחר מידי והיו כאלו שלא חוו כלל. בסוף היום, ההבדלים שהיו בנינו לא נבעו ממקום המגורים ובאותו מקום, כל אחד בחר בחוויותיו, או נאלץ לחיות עימן.
יתרה מכך, אם בעבר עוד ניתן היה לייחס משמעות רבה יחסית למקום הגיאוגרפי בו ילד גדל, עם השנים המשמעות הזו קטנה והיא תמשיך ותתגמד. למה? טלויזיה, אינטרנט, כל הדברים שיחשפו את הילד שלך, בין אם תרצה או לא תרצה, למגוון צורות חיים וחוויות בניהן הוא יאלץ לבחור.
הובנת נכון, הבנת לא נכון.
לא הייתה נימה צינית בדברי ולרגע לא רמזתי שעטלפים הם האטרקציה היחידה שקיימת מחוץ לעיר תל אביב. זו הייתה דוגמא, דיי מייצגת בעיני, ליכולת של מי שבוחר לחיות באזורים 'שקטים' להנות מ'שקט' מסוים וכנראה שאני לוקה בהיעדרה. ולגבי הנימה המתנשאת שמצאת בדברי, אני חושבת שלא רק שלא הייתה נימה כזו, אלא שלהיפך, ההשוואה הזו מראה את חוסר היכולת שלי במקום בו אדם אחר יכול וביותר ממובן אחד, הייתי רוצה להיות יכולה.
אני מסכים עם דבריך.
אני חושב שגידול ילדים לא מתחיל ונגמר בהורים (משמעותיים ככל שיהיו).
הילד הולך לבית הספר, מבלה עם חברים, מסתובב באיזור, חשוף מאוד לסביבה.
הרושם שלי הוא שצעירים (בכל הארץ, אבל בת"א במיוחד) עוברים היום עד גיל 16 את מה שאני וחבריי לגיל עברנו עד גיל 25. בגיל 18 הם כבר אחרי כ"כ הרבה. ילדים היום משתכרים עד אובדן חושים בגיל 14, עושים סמים בגיל 16 ומזדיינים כמו שפנים... מתי שהם רק מצליחים.
אני מניח שאי אפשר ממש לברוח מזה ו"להחביא" את הילדים, אבל הרושם שלי שבת"א זה יותר מוקצן, ושסיכוייו של ילד שגדל כאן לשמר משהו מתום הילדות קטן יותר מאשר אם הוא גר בישוב בגליל של ידידינו מכמה תגובות למעלה.
וזה עוד לפני שדיברנו על הקפיטליזם והחומרנות הקיצונית שיש בת"א יותר ממקומות אחרים. אני מנסה לחשוב איך אגיב לילד שידרוש ממני ג'ינס שעולה 500 ש"ח "כי לכולם בכיתה יש".
לפני הכל ולטובת העניין, אני מציע לנקות את הדיון מכל קלישאה.
אנשי הפריפריה לא בוהים בעטלפים, אני לא חושב שבמקום שבו אני גר ועובד, האנשים עובדים פחות או נחים יותר מהתלאביבי הממוצע בהנחה שיש כזה דבר (ואגב, בתל אביב העטלפים נפוצים הרבה יותר מאשר פה).
רוב האנשים שאני לא חושבים שתל אביב היא סדום או עמורה, תתפלאו אבל רובם לא חושבים שמדובר בפלנטה אחרת וגם לא בבועה.
לא חסרים אנשים בתל אביב שהחיים שלהם לא ניזונים מאינטראקציה אינטנסיבית עם העיר בה הם חיים, לא כולם קלאברים או צרכני תרבות סלאש בתי קפה נלהבים (וגם אמרת את זה נכון: יש בתל אביב גם את רואה החשבון שעובד ורואה טלביזיה, אותו רואה חשבון היה יכול לגור במקום אחר בלי לשים לב).
בסופו של דבר, אין לי שום כוונה להתיימר להיות מסוגל להשוות בין צורות החיים, איש לפי טבעו ולפי רבעו. מצד שני, צרם לי מאוד הצורך שלך כן להשוות ואם להודות על האמת, ביותר משמץ של התנשאות.
אם הובנתי לא נכון, עם ציבור הקוראים הסליחה.
נו... עכשיו אתה יורד על ילידי העיר. לא נמאס לך...? (:
אני חושבת שארצה לגדל את ילדי איפה שטוב לי לחיות. זה נורא נחמד לחשוב על כל מיני מקומות בהם לכאורה, ילדים יקבלו חיים אחרים, חינוך אחר, חוויות אחרות וכיו"ב... אלא שבסופו של יום אני באמת חושבת שהגורמים החשובים ביותר שמשפיעים על הדרך בה ילד גדל, נובעים מההורים שלו ואם אני שואלת את עצמי מה הדבר הכי חשוב שאני רוצה לתת לילד שלי - זה אמא מאושרת.
פוסט משובח
את צודקת.
ואחרי כל זה, כאמור אני עדיין לא מתחייב שלא תמצאו אותי עוד 10 שנים באיזה מושב במרכז (ועוד יותר לא מתחייב שכן).
אני לא בטוח שתל-אביב זה המקום בו הייתי רוצה לגדל ילדים, למשל, ולכן אם וכאשר זה יקרה - סט חדש של שיקולים יכנס למשוואה.
האמת היא שאני דיי מקנא, באלו שחיים בפריפריה ולא חסר להם הרעש רקע שיש כאן. לדעתי הכותב (ואני נוטה להזדהות), ניסה לומר שעבורו, החיים בזכרון יעקוב, או בגליל, אינם החיים שהוא היה בוחר לעצמו. לפני כמה ימים יצא לי לשוחח עם חבר טוב שחיי באחד המושבים הלא רחוקים מהעיר וללא ספק, צורת החיים שלנו מאוד שונה. אני לא מזלזלת בהנאה שלו משכיבה בערסל ובהיה בעטלפים שמתקוטטים על מקומם בין ענפי העץ הענק בגינה שלו, אך זה לא מסוג הדברים שאני יכולה להנות מהם. הצורך, או אי הצורך שלו להתנצל על כך, הם שלו בלבד.
נו מילא, הצלחת להסוות את ההומור שלך הסווה היטב.
אני, בתור תושב מובהק של פריפריה מובהקת (מצחיק, אגב, אני מנחש שאני, הקרתני, מכיר הרבה יותר טוב את הפינות הנסתרות של ת"א ממה שאתה מכיר את המקום שבו אני חי - סתם הרהור), לא חושב שהתלאביבים למיניהם חשופים להתקפות או אפילו ל"התקפות". אם כבר, נראה לי שכמות הפעמים שבהן הגיבו תושבי תל אביב בפליאה ובזלזול כשסיפרתי להם מאיפה אני בא, הוא עצום ורב.
נודה על האמת: ברוב המקרים נפגש תלאביבי עם לא-תלאביבי ולו מהשוליים הסהרוריים של הפריפריה (נגיד רעננה), לא מעמדה של התנצלות, לרוב כנראה שההיפך הגמור הוא הנכון.
קצת חוש הומור... תל-אביבים סובלים כל הזמן מירידות על העיר שלהם ועליהם. מותר להם לענות באותה המטבע "פעם ב...".
אני בטוח שיש אנשים שמאוד מתאים להם לגור ב"חור" בגליל, ושזה לא אומר עליהם שום דבר רע. לי, אישית, זה לא היה מתאים, וזה מה שניסיתי להעביר בטקסט - את ראייתי וטעמי הסובייקטיביים.
התחלת יפה, באמת.
לי זה התקלקל כשהתחלת להשוות ל"חור בגליל" (נעים מאוד) או לזכרון יעקוב שאין לה מה להציע בהשוואה ללילה הלבן התלאביבי המופלא. יכול להיות שענית לאילו שהן טענות תדירות אבל באמת לא היית חייב.
כל זה בכפיפה אחת עם ההתנאות הזו בהיות תל אביב "אנטי בועה" ובאיזכור היכולת התלאביבית המופלאה הזו לקבל כל מי שאתה רוצה להיות (כולל אפילו הרואה חשבון מהסעיף הקודם שהלילה הלבן שלך לא מעניין אותו בכלל ושגר, אוי לאותה בושה, בזכרון יעקוב או (טפו טפו) אפילו בגבעת עדה.
לי אישית זה קלקל ואולי (וכמעט) הוכיח לי משהו אחר לגמרי ממה שניסית לאמר.
אשכרה. זה משפט שאני עצמי אמרתי לא פעם.אין כמו תל אביב...
עם כל הפיח, הלחות והרעש, אין מקום יותר נורמלי (בעיני) בארץ.
הבעיה היא ששאר ישראל הולכת אחורה, לא שתל אביב כל כך מתקדמת...
ד"ש,
אודי
למעלה כתוב, "הודעת מערכת: סיור גרפיטי בתל אביב לגולשי הקפה "
ואני חושב, איזה משעשע זה היה יכול להיות אם זה היה "הודעת מערכת: סיור קפה בתל אביב לגולשי הגרפיטי "
אוקיי, אוליי זה לא כזה משעשע. אני אשתדל להשתפר. לאט לאט.
וכתל אביבי מלידה, אני חושב שאנחנו (התל אביבים מלידה) יכולים להסתדר בכל מקום. אני למשל מאוד מחבב את קיסריה. ואת ירושלים. הייתי רואה את עצמי חי (ונהנה) משתיהן. וגם בית ינאי, וזכרון יעקב, ואפילו אפילו (אולי) יקנעם.
כתל אביבים, אנחנו מכילים את הכל ופתוחים לכל. ולא תמיד הכל פתוח אלינו...
ואני חייב להודות - ניו יורק אוכלת אותנו כמו תפוח. גדול, אבל תפוח.
דימוי יפה.
עם כל הכבוד וההערכה לידידי "המהגרים לת"א", אני חושב שיש הבדל בינם ובין אלה שנולדו וגדלו בת"א, בדיוק כפי שיש הבדל בין מי שמתגורר בפריז לבין פריזאי מלידה. בדיוק כפי שאנשים משפיעים על הסביבה, הסביבה משפיעה עליהם. בתי קפה, חנויות, פאבים ואפילו ים יש במקומות רבים אך מה שיש בת"א זו אוירה מיוחדת שאין באף מקום בעולם. מי שנולד וגדל באוירה הזו של ת"א יושפע בצורה שונה ממי שגדל מחוץ לת"א, אפילו בגבעתיים. אם נקבל את ההנחה שאופי האדם מושפע מאופי המקום בו הוא נולד וגדל, אז תל-אביביות היא גם אופי מסויים הטבוע באדם (לטוב ולרע).
הסתובבתי רבות בעולם ואף מבלה חלק ניכר מחיי בבנגקוק ( אני עירוני בנשמתי). יש הרבה ערים גדולות ממנה, יש הרבה ערים יפות ממנה אבל אין עיר כמו ת"א בעולם. תמיד הפליאה אותי העובדה שעיר כל כך קטנה כמו ת"א ( 5 דקות נסיעה ממזרח למערב ו 15 דקות נסיעה מצפון לדרום) מצליחה להכיל כל כך הרבה !! אולי זה סוד קסמה. יש בה הכל מכל וכל .... גם ים, גם תרבות, גם אוכל, גם רעש, גם שקט, גם בטחון אישי ... הכל מעורבב ונמצא במרחק של פסיעה.
לדעתי, מה שהופך את ת"א למקסימה ומיוחדת כל כך הוא שיש בה הכל אך היא עדיין עיר קטנטונת - עובדה ההופכת כל דבר לקרוב ונגיש. כל אדם יכול למצוא בה את מה שהוא אוהב, להרגיש בנוח ולא להרגיש זר. התחושה שלי היא שת"א לקחה את הטוב מכל הערים הגדולות בעולם וריכזה את הכל במקום אחד קטן.
אולי כי הים אינו מאפיין ייחודי של ת"א, ולכן לא מבטא בצורה מספיק קולעת את מהותה.
ים הרי אפשר למצוא גם בבת-ים, הרצליה, נתניה...
כירושלמי לשעבר, התלהבתי מהים בהתחלה והלכתי מדי פעם. עם הזמן - מיציתי. כנראה אני לא טיפוס של ים.
על אף הקרבה הגיאוגרפית, אני לא רואה את גבעתיים כחלק מת"א. זו עיר נפרדת, עם מנטליות שונה. היא שונה מדי למי שרוצה את ת"א, ודומה מדי למי שרוצה משהו אחר ממנה.
בנוסף, כפי שכבר כתבתי באחת התגובות הקודמות - אני נוטה לחשוב שאנשים שגרים "ליד" לא באמת מתנהגים כאילו הם "בתוך", ושכל גיחה לעיר היא סוג של הפקה, אפילו אם זה עשר דקות באוטו.
אחלה פוסט,מככבת!
נהניתי לקרוא ולהנהן בהסכמה על כל מילה.
איך זה שאף אחד לא הזכיר את הים? לא שאני מחובבי הצליה, ולא שהייתי מבלה בו כל שבת, אבל ממרחק של ארבע שעות טיסה, הים הוא אחד הדברים שהכי חסרים לי. סתם סיבוב בערב, או בלילה, או מוקדם בבוקר. הירידה מרחוב גורדון כשפתאום רואים את הכחול הכחול הזה. ים ים ים. אויר. מים.
נכון, גם בהרצליה יש (שלא לומר ראשון וכד'), אבל בתל אביב זה אחרת.
גם אני הרגשתי ממש ככה, עד לפני ארבע שנים, כשנטשתי בלית ברירה את תל-אביב לטובת דירה משלי (כלומר, בבעלותי).
אז יש פתרון: אתה יכול, ממש כמוני, לעבור לגבעתיים. זה לגור מחוץ ולהרגיש בפנים.
הופה הופה, תראו מי פה!
עדיין תאילנדי?
http://telaviv100.blogspot.com
לתל אביבים החדשים (וגם לאלה שלא כל כך) שרוצים להכיר את העיר
אולי מה?אני גם גדלתי בתור ילדה והיתי המון בתל אביב
סבתא שלי גרה בדירה מהממת על אלנבי פינת טשרניחובסקי.
הינו כל הזמן הולכים אליה והיא היתה לוקחת אותנו לים..
היה נורא כייף
אותי בגיל 9 לא לקחו לירושליים למרות שאולי זה היה עדיף.. אותי לקחו ל דרא"פ
השנים השחורות ביותר בחיי זה בטוח.
אבל כשחזרתי בגיל 14 ישר לכתה ט.
הדבר היחיד שהיתי עושה זה לעלות על אוטובוס ולנסוע לתל אביב
כמה שיותר פעמים בשבוע !
היתי בככר היתי מסתובבת ברחובות יושבת על מדרכות.
רק רציתי להיות בתל אביב
בכלל אחרי החוסר עצמאות בדרא"פ
להיות מסוגלת לעלות על אוטובוס ... אפילו לבד!!
היה פשוט ממכר.
למרות שכשהתבגרתי היה משהו שכן הרטיע אותי מ ממש לגור שם.
יש משהו מאוד מתנשא באנשים שגרים שם
והם חושבים שהם יותר טובים מכולם. יש לכם את זה אין מה להתכחש..
אז אני היום גרה במושב מקסים 15 דקות מהעיר.
מה יותר טוב מזה ?
:-)
ככה אני גם מרגישה תל אביבית בדם במובן מסויים כי היא היתה המפלט שלי המון שנים
הכתף שלי כשבכיתי..
מה לא..
אבל אם כל זה .. העדפתי להשאר עם רגל אחת בחוץ.
עוד מבט על תל-אביב מחדש בעיר
הסדרה 'חיים בתוך קופסא'
י
נהניתי לקרוא את הבלוג והתגובות ... ורציתי להוסיף משהו שנראה לי חסר - עם כל העכשויות והכפיות של תל-אביב (אין עיר בעולם שמתקרבת אליה, אולי בנגקוק), תל-אביב היא גם עיר של זכרונות למי שנולד וגדל בה.
התמזל מזלי להוולד בת"א (בשד' בן-ציון) ומגיל 10 באזור בית החייל. חוץ מכ- 12 שנים שגרתי בירושלים לרגל לימודים ושגם אז ברחתי בכל עת אפשרית לת"א, לא עזבתי את העיר.
בגילי המופלג, עוד ראיתי סרטים בתור ילד תחת כיפת השמיים בגן הדסה (גן העיר היום), פלאפל בשוק בצלאל אליו היינו הולכים בבילוי של מוצ"ש, משחקי מחניים במגרש הכורכר שהיה ליד הבימה (היום היכל התרבות וגן יעקב). תל אביב של אז היתה פחות מעורבבת מאשר היום ולכל אזור היו הסממנים והמאפיינים שלו. ילד שגר באזור אחר של ת"א לא הכיר ולא חווה אותם .... גלידה מונטנה בגני התערוכה הישנים, חוף שרתון אליו היינו רצים כשמתפלחים מבית הספר, חומוסל'ה - אותו איש במדי קפיטן שהיה רוכב על אופניו עם שני סירים של גרגרי חומוס הכי נפלאים שאכלתי מימי, שווארמה "רוסו" ברח' יהודה המכבי שהשמועות אמרו שעשויה מבשר חתולי הרחוב שבסביבה אבל היתה כל-כך טעימה ..... ועוד ועוד ועוד ......
היו ימים שבנו שיכונים לזוגות צעירים מעבר להרי החושך (רמת אביב ג' ושיכון למד) ... גדלתי עם העיר והעיר גדלה איתי אך מעולם לא נס ליחה ... בכל זמן ובכל עת היא היתה המקום הכי כיפי לחיות בו - ואולי זה סוד קסמה של העיר המכוערת הזו
היי אנחנו די שכנים. מרחק הליכה כמו שאומרים... מעניין שאת רוב שנות ה20 שלי ביליתי בירושלים ונהנתי מכל רגע גם התחלתי שם לצלםואף כתבתי קצת. ירושלים מבחינתי היא עיר של השראה. תל אביב מבחינתי תמיד היתה ברירת מחדל ואני בתל אביב רק כ 4 שנים. עד לא מזמן לא ככ נהנתי מהעיר וראיתי בה רק את המגרעות אבל בזמן האחרון תל אביב שקעה גם בי. התחלתי לראות את כל הירק מסביב והנוחות.. אין כמוה. התחלתי להרגיש שזה הבית. אז נכון, זו בועה אבל אני עדיפה לחיות בבועה הזו על פני כל מקום אחר. כי טוב כאן.
אהבתי ולכן כיכבתי
מזדהה עם כל מילה כתובה..
הרבה נאמר על העיר הזו והרבה עוד יאמר
אני מהמכורות,לריח לצבע ליופי לים
בקיצור גם אני כאן..
מזדהה.
עם האהבה.
עם העייפות.
עם החום והלחות.
פתרון ביניים - פרבר בת"א
"נער הייתי וגם זקנתי".
תודה
רענן
יופי של פוסט.
קלעת אכן ליתרונות וליחוד של תל אביב.
ואכן, בגלל האינטנסיביות, יש לפעמים רצון לברוח ולהתנתק, לפחות לזמן קצר.
והלחות בקיץ, אכן איומה...
תודה
קורא - כן.
זוכר - לא תמיד.
כן. תודה
אתה לא כרטיסים של אנשים ?
אתם מיעוט, ולא מאתמול (איזה suddently ואיזה נעליים).
באנו, ראינו, כבשנו.
תודה.
ד"ש לסיגלר.
אז נכון, באמת כמעט אף אחד לא "באמת מתל-אביב".
he he hitzchaktani...
I was born in TA, so were my parents, so was everyone in my school, both primary and secondry..and the other schools, tnuot noar etc..as well asl loads more! TA was a town of Tel avivim. I used to know almost everyone walking down the road and absolutely evreyone in my and neighbouring streets..unfortunatly its full of "immigrants" now who suddenly discovered the magic of this town. pfff..
אחלה פוסט.
מזדהה.
מכורה.
אני לא פוסל. העקיצה שהחלקתי כאן היתה באוריינטציה לאותם אנשים שפוסלים את הת"א. זו היתה דרכי להגיד ישירות להם: "כן, ובמקום בו אתם גרים יותר טוב?", רק במילים אחרות.
ברור ש"מעניין" זה הכי סובייקטיבי שיש. כל הפוסט הזה הוא הכי סובייקטיבי שיש, ואני מכיר לא מעט אנשים שלא סובלים את תל-אביב.
אגב, מפתיע אותי ש"לילה לבן" - אירוע שמלא באירועי תרבות ומוסיקה, לא מעניין אותך, כאדם שעובד כבר שנים בסיקור התחום הזה בדיוק (בניגוד לי, שהפעם האחרונה בה הייתי בבית כנסת היתה בבר-מצוה. דווקא נתתי אחלה קריאה של ההפטרה).
אתה הכי, אחי.
נ.ב
הפוסט מתאים להיות באתר של קהילת תל אביב, ללא צורך להפניה אליך.
אכן רשמים מעניינים על העיר הזו.
דבר אחד משותף לתל אביב וירושלים הוא פרויקט התו החברתי שנותן תעודה לעסקים ששומרים על זכויות עובדים ויש בהם נגישות לבעלי מוגבלות. הפרויקט הזה מאפשר לך לבחור מבין מאות המקומות שקרובים אליך הביתה את ההוגנים יותר. אני מאמין שבתוך כל האמירות על האסקפיזם התל אביבי דווקא הבחירה של אנשים לצאת למקומות כאלו מעידה על חשיבה פתוחה וחברתית יותר. בכל מקרה יש עוד פרטים באתר של התו: www.tav.org.il
מה שכן - בתל אביב אחרי שנה וחצי יש יותר מ-70 מקומות עם תו ובירושלים אחרי 4 שנים יש 130. מעניין מה זה אומר על התל אביביים?
אני אומר דבר פשוט: אם עושה לך טוב לגור שם - תבורך. אבל אל תפסול את ההנאה שיש לאנשים אחרים לגור במקומות אחרים. כולל לא בזכרון יעקב. ה"מעניין" שלך הוא לא המעניין שלהם, ו"לילה לבן" בתל אביב מעניין אותי בדיוק כמו שמעניין אותך תיקון שבועות בבית כנסת בקריית שמונה.
כן. אתה עיצבת? סחתין!
לא שכחתי. יש לי הרבה דברים טובים להגיד על תל-אביב, אבל "עיר יפה" הוא, לצערי, לא אחד מהם.
נכון, ברור שיש את אותן נקודות חן - כמו שדרות ח"ן (אני גר ממש בסמוך, ומפנטז על לגור יום אחד ממש שם), נווה צדק וכו'. אבל בתכל'ס - זה בטל בשישים. איזור מרכז העיר ואיזור דרום העיר הם לא איזורים יפים.
צפון תל-אביב אולי יותר, אבל מהרבה בחינות האיזור הזה הוא "תל אביב 2", מן עיר אחרת, נפרדת, שונה במשהו.
(אגב, איך זה שהפוסט הזה קיבל 700 צפיות בכמה שעות? לא ראיתי שהפנו אליו איפושהו. מוזר...).
גיליתי שלמעשה התל אביביים האמיתיים הם תמיד אלו שהגיעו מחוצה לה,
ואלו בדרך כלל ירושלמים או חיפאים.
אני עצמי מגיעה מסתם פרבר מפוהק...
3 פעמים בשבוע אני עושה את קו ירושלים - ת"א ויכולה לדווח על השתחררות מחנק
שתופס לי את הגרון איפשהו באמצע הדרך, פתאום תחושת הקלה כשכל האבנים הכבדות מוסרות ממני.
אבל לעניין ה-24 שעות, אני כבר מזמן טוענת שזה מיתוס של ראש העיר הקודם,
נו איך קראו לו - רוני מילוא, הקופירייטרים שלו המציאו את זה שת"א היא עיר בלי הפסקה.
ואילו אני כבר כמה פעמים חיפשתי מקום שמוכר משקה ואוירה בחמש בבוקר ונתקלתי בברמן גמור עם מטאטא,
ויותר גרוע מזה - ה-מיתוס, אם פם, זה שלידי סוגר בחצות! למעשה אני לא אוהבת לקנות שם , אבל זה נותן לי תחושת בטחון לדעת שהוא שם, לידי, פתוח ומזמין.
קודם כל, אם קלטתי נכון את כל האינפורמציה, מזל טוב ליום הולדתך..
כסרטן אל סרטן.
אני מאוד מזדהה עם שכתבת.
אני יליד תל אביב.
רחוב הכובשים.
בגיל 6 הורי עזבו למקום המדהים מבחינתם, המוכר היום כרמת יוסף בבת ים.
אני רק חיכיתי לרגע שאוכל לעזוב שם.
ומייד אחרי הצבא נסעתי ללמוד בלונדון.
כל חוויות העיר שתיארת - בלונדון ספגתי אותן ובענק.
ואז חזרתי לירושלים. למושבה הגרמנית. בזמן שעוד היה נחמד שם ומבטיח..
ובעצם מכיוון ששם פגשתי את רעייתי, שעד היום בשבילה תל-אביב מוקצית מכל הסיבות שאתה מכיר, אני ממשיך וחי באזור ההר. הרבה שנים בנטף, ועכשיו במוצא.
את הימים אני מעביר בעבודה בתל אביב.
השמחה שהעיר הזו מספקת לי היא עצומה. סתם לעבור ברחוב. חנויות הספרים. בתי הקפה, כולל האחד שעיצבתי, ומחכה למקום הבא. האנשים שאני פוגש כאן. היכולת של אנשים כאן לעשות מה שבראש שלהם ובמקביל לציית ולצאת עם כלבם ושקית ניילון לאיסוף צרכיו. החנות מולי שמוכרת קורקינטים חשמליים מאובזרים וצבעוניים ( כמה אני רוצה אחד כזה ), לעבור בבוקר ברחוב בני-דן ולראות את הירקון מימיני, על גדת העצים הסמוכה אליו, ועוד ועוד.
הרשימה ארוכה, ואם אמשיך בה היא עשויה לתפוח לגודל הרשימה שלך, ולא יאה לעשות זאת בחגיגתך..
ואם תרצה פעם לבדוק מה אתה עשוי לאבד בעזיבת תל אביב - אני יכול להציע לך בית במוצא להחלפה לזמן קצוב..
אחרת - אני לא בטוח שתזכה לקבל חזרה את דירתך
אני רוצה להוסיף עוד סעיף ל"יתרונות" (שמשום-מה שכחת), וזה היופי התלאביבי העירוני. בין אם זו סמטה נסתרת מאחורי לילינבלום , או נווה צדק, או שדרות ח"ן (אני מבין שאתה גר לא רחוק משם) או גינת דבורה בארון מאחורי רח' גורדון (שששש... סוד) , יש איזשהו יופי בעיר הזאת שהוא תוצאה של גיבוב וריבוב של אנשים וסגנונות ותקופות, כל דבר נותן בה את אותותיו. כשכל ה"התרחשות" וה"אוירה" - שכה היטבת לתאר - נגמרות , אפשר פשוט לעמוד, להתסכל, לצלם . תמיד יש מה.
לילוש סגור בסופ"ש?
בטח זה היה חד פעמי.
כרגיל, יפה כתבת.
אני מסכימה עם רוב הדברים, אבל בתור ירושלמית לשעבר, אף פעם לא חיכיתי לרגע שבו אעזוב את ירושלים. אם הנסיבות לא היו משתנות, אני מניחה שהייתי רואה היום הופעות ב"צוללת" ויושבת ב"יהושע".
אבל הן השתנו ומצאתי את עצמי בתל אביב ואני מאושרת. מתה על העיר הזאת, על הקצב שלה. גם לי הידיעה שדברים פתוחים מסביבי 24 שעות ביממה עושה טוב. ואני לא רואה את עצמי גרה בעיר שינה. ופעם אחת עשיתי את הטעות ונסעתי לרמת הגולן לשבוע. אחרי יומיים נכנסתי לקריזים.
בקיצור, אין על העיר הזאת. אני חוגגת בקרוב 3.
ואגב, זה חדש ש"לילוש" סגור בסופ"ש???
עד להודעה חדשה....:)
געגועים פרווריים לת"א - http://www.notes.co.il/chelli/35985.asp
לא מזמן קראתי בעיתון תל אביב, כתבה עם דיג'יי איליה מרגוליס.
בין היתר דיברו איתו על העיר תל אביב.
אז הוא אמר משפט יפה שנתקע לי בראש :
"בניגוד למה שאומרים, תל אביב היא לא בועה, כי אין לה גבולות מחשבה או פחד מהשונה."