בדיוק שלשום, אבל לפני עשר שנים - ארזתי את עצמי, אמרתי לאמא ואבא יפה "שלום", ועליתי על מונית שירות בכיוון אחד, לתל-אביב.
עשר שנים, בן אדם, פאקינג עשר שנים.
אפילו בן-אדם כמוני, שתמיד מרגיש כאילו "להיות מבוגר" נמצא עוד לפניו, מבין איזה זמן רב זה, ומה זה אומר.
כבר עשר שנים שאני לא גר בירושלים.
כבר עשר שנים שאני גר בתל-אביב. בזמן הזה בניתי חיים חדשים - עבודה, לימודים, שאר עיסוקים ולא מעט חברים ומכרים שהצטרפו לחיי. והכל בתל-אביב. לפני כ-8 שנים, עשיתי איזה קורס במכללת מחשבים.
באחת ההפסקות דיברתי עם אחד מהתלמידים בכיתה.
"מאיפה אתה?", הוא שאל אותי.
"מתל-אביב", עניתי.
הוא גיחך. "הרי אף אחד לא באמת מתל-אביב".
"אם אתה מדבר על מאיפה במקור - אז מירושלים", הודאתי. אז נכון, באמת כמעט אף אחד לא "באמת מתל-אביב". מחשבה זריזה מעלה בראשי כ-5 מכרים שכן. השאר - מהגרים, כמוני. כמונו.
אבל האמת היא שלמרות שבמקור אני מירושלים, במקור-במקור - אני דווקא כן מתל-אביב. נולדתי בעיר הזו וגרתי בה עד גיל שנתיים. זה היה השלב בו ההורים שלי עשו את הטעות הטפשית ועברו לגור בירושלים, בגלל ענייני עבודה. כך שיצא שאת כל ילדותי ונעוריי ביליתי בעיר הקודש. בגיל 21, כאמור, בסך הכל שלושה חודשים לאחר סיום השירות הצבאי - מיהרתי לתקן את אותה טעות ולעבור לתל-אביב.
תמיד כשאני מדבר על זה עם אנשים, אני אומר שאולי בגלל שבאמת נולדתי כאן, "דם תל-אביבי" זורם בעורקיי. עובדה, אפילו כשהייתי מגיע לעיר לחופשה עם המשפחה כילד קטן - אהבתי אותה ונהנתי מכל רגע בה. כבר כנער היה ברור לי לחלוטין שברגע שאני תופס עצמאות - אני עובר לתל-אביב. זו היתה מן אקסיומה ברורה מאליה. אפילו עוד לפני שהעיר נשבתה בידי כוחות דתיים פנאטיים, הרעיון להישאר בירושלים ולנסות לקיים שם חיים בכלל לא עלה בדעתי. בקוצר רוח חיכיתי לסיום הצבא, כדי שאוכל לארוז את הפקלאות, לנופף לירושלים לשלום (בלי יותר מדי "להתראות") ולתקוע יתד בעיר שעל החוף, זו שבאמת אפשר להגיד שמהרגע הראשון הרגשתי שהיא לא רק בית במובן House, אלא גם בית במובן Home.
כבר כמה שנים שתל-אביב נמצאת תחת התקפה כבדה. רק לפני שבועיים ראיתי כתבה בנושא הזה במגזין יום שישי של ערוץ 10. אבי גרייניק, שהכין אותה, ראיין בה בין השאר תושבי פריפריה, אותם שאל מה הם חושבים על תל-אביב ועל התל-אביבים. כצפוי, הוא זכה לתשובות כ"מפונקים" ו"פלצנים". כתבות דומות בעיתונות התפרסמו לפני שנה ושנתיים. במלחמת לבנון השניה, לא הפסיקו לצלם את "התל-אביבים שיושבים בבתי קפה". כאילו שבמקביל בירושלים לא ישב אף אחד על איזה אספרסו במדרחוב ובראשון לציון כולם לבשו מדים לאות הזדהות עם כוחותינו. אפילו היום, כשאני מרגיש שאולי קצת התעייפתי מה"תל-אביביות", אני לא מתבייש להודות שנפשי כרוכה בעיר.
יתכן שזה עדיין נובע ממשהו פרובינציאלי של לראות את "העיר הגדולה" אחרי חיים שלמים במקום אחר (לא שירושלים זה כפר קטן, אבל באמת שמדובר בהבדל של שמיים וארץ, ברוב המובנים האפשריים). ובאמת, בעשר שנותי בעיר הזו, יצא לי לעבור בכמה תחנות שאפשר לראות אותם כתל-אביביות סטריאוטיפיות. מגורים במרכז העיר (והיכרות קרובה עם מקומות הבילוי והרביצה שבאיזור), מילוי המקרר ביום שישי בזכות שוק האוכל של דיזנגוף סנטר, לימודי תקשורת, עבודה בתחום התקשורת (כולל במגזין "טיים-אאוט תל-אביב". היש יותר הארד-קור תל-אביבי מזה? אולי וואלה, עוד מקום בו עבדתי ושהוא גם הכי "תל-אביבי" שיש), עיסוק בצורות שונות בעולם המוסיקה, כמו שידור בתחנת "קול הקמפוס" 106FM (ושוב - היש יותר תל-אביבי סטריאוטיפי ממה שהתחנה הזו מייצגת?). ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה...
עשר שנים של רומן לא פשוט, עם עליות ומורדות - ואני עדיין אוהב אותה למרות כל המגרעות שלה. הן לא מעטות, כמו שכולים יודעים. הצפיפות, חוסר החניה (בתקופה בה היה לי רכב סבלתי מזה יום יום), הפוזה, המלאכותיות (שני אלו מציקים לי יותר ויותר ככל שעובר הזמן), יוקר המחיה וכמובן מנטרת שונאי ת"א - "מילא החום, אבל הלחות". האמת - צודקים. הלחות הזו באמת איומה. אבל על כל המגרעות האלה, יש גם כ"כ הרבה מעלות. לכבוד חגיגת העשור שלי בעיר, הנה רשימה חלקית שלהן (אתם מוזמנים להוסיף עוד, בתגובות):
* (כמעט) הכל במרחק הליכה
רד שתי קומות. עמוד בכניסה לבניין. לאיפה אתה רוצה להגיע?
לא משנה לאן, די בטוח שזה במרחק הליכה.
- מצרכים? ארבעה מינימרקטים במרחק של 2-5 דקות הליכה. שלא נדבר על כמות הפיצוציות, שממזמן כבר אי אפשר לספור.
- קפה? בית הקפה המקסים ביותר נמצא ממש, אבל ממש מול הבית. עוד ארבעה, נחמדים גם הם, נמצאים במרחק של עוד כמה מטרים, כולה צריך לעבור מעבר חציה.
- אוכל? בין אם בא לך המבורגר זול ("מג'יק בורגר", מול כיכר רבין. 200 גרם של בשר משובח במחיר של המבורגר מק'דונלדס תעשייתי) או ארוחה איכותית ("הבראסרי", במרחק של עוד כמה מטרים משם) - הכל זמין במרחק הליכה.
- בירה? ארבעה פאבים ברחק של 1-3 דקות הליכה (בזמן האחרון אני מאוד בעד ה-Foster), עוד 3 במרחק של 5-6 דקות, ועוד בערך 1,000,000 אם אתה "משקיע" ומוכן ללכת עשר דקות שלמות עד אלנבי.
- קניות? דיזינגוף סנטר, הושט היד וגע בו. גם עזריאלי יכול להיחשב "במרחק הליכה" אם אתה מאלה שלא איכפת להם ללכת 20 דקות (ואני מאלה).
- קולנוע? איכותי ב"לב", זבלי ב"רב-חן", סטנדרטי ב"גת" ו"דיזנגוף". כולם פה, מעבר לפינה.
אני יכול למנות עוד ועוד דוגמאות כאלה, אבל you get the point. פלא שאני גר כאן כ"כ הרבה שנים בלי צורך ממשי ברכב?
* 24 שעות ביממה
"עיר בלי הפסקה", אמרה פרסומת ישנה ששודרה בטלויזיה. קלישאה קלישאה, אבל זה נכון. כטיפוס לילי (אתם רואים באיזה שעה מפורסם הפוסט הזה), אין דבר שמשמח אותי יותר ממקומות שפתוחים 24 שעות ביממה. העובדה שאם מתחשק לי ב-2:00 לפנות בוקר לצאת לקנות מצרכים - לא רק שאני יכול, אלא שיש לי בחירה איפה, ולא רק שיש לי בחירה איפה - היא בין שלושה מקומות - ולא רק שאלו שלושה מקומות - כולם ממש פה ליד, מדהימה ומשמחת אותי כל פעם מחדש. גם אם אני לא קונה מצרכים ב-2:00 בבוקר (ואני לא. לפחות בדרך כלל).
העובדה שחנות פירות פתוחה פה ב-22:00 ושמספרה פתוחה כאן לתוך הלילה - גורמת לי פשוט לחייך. העובדה שבית קפה שמגיש ארוחות בוקר נפתח רק בשעה 11:00, גורמת לי (כמעט) לצחוק.
* תרבות, תרבות, ועוד תרבות
גם להגיד שתל-אביב היא בירת התרבות של ישראל זו קלישאה, אבל כמו שפעם אמר מישהו: "קלישאה היא אמת שקרתה הרבה פעמים". העיר הזו פשוט מפוצצת בתרבות, מכל הסוגים ובכל הצורות. רק תבחר. במקרה שלי, חולה מוסיקה, אני יכול לבחור כל ערב בין לפחות 3 הופעות שמתקיימות בעיר. בסופ"שים זה יוצא הרבה יותר. מי שהפרוטה והזמן הפנוי מצויים בכיסו - יכול להעביר כאן חיים שלמים בין אירוע תרבות אחד לשני.
* ההתרחשות
(סוג של המשך של הסעיף הקודם).
לעיר הזו יש "דופק", והוא כל הזמן מורגש בה. כל הזמן יש התרחשות והרגשה של התרחשות. כל הזמן קורים דברים. לא כל עיר יכולה להוציא מגזין "טיים אאוט" עמוס וגדוש כל שבוע. תל-אביב יכולה. והיא אפילו תחזיר עודף.
ומה עם מי שלא בעניין של כל ההתרחשות הזו? אולי אחת הבעיות היא שלפחות מבחוץ לא תמיד מצליחים להבין שבתל-אביב אתה יכול לחיות בכל צורה שהיא - הכי בליינית או הכי משעממת. העיר לא רק תכבד את הבחירה שלך, היא תתן לך את הכלים ליישם כל אחת מהאופציות. בדיוק כמו שקלאבר יכול לבנות חיי בליינות שלמים מחומר הגלם של תל-אביב, כך גם רואה החשבון שכל רצונו לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור בערב, לראות טלויזיה וללכת לישון. הוא יוכל לעשות זאת מבלי להרגיש כגוף זר, כלא שייך, ומבלי שהאפשרות שלו לעשות זאת תיפגע (הרעיון שאי אפשר לברוח כאן מהמולת הרחוב ושבכל מקום בעיר יש רעש הוא מיתוס. הדירה שלי עורפית, והיא שקטה כמעט לגמרי).
* האווירה
את האווירה בירושלים אף פעם לא אהבתי. לצד האפרוריות המובנית והחוסר הניכר של סקס-אפיל, תמיד הרגשתי שיש בה אלמנט חזק של מתח באויר. מן אבק שריפה שמחכה לגפרור שיצית אותו. דברים שקורים בה בזמן האחרון, רק מראים כמה זה נכון. האווירה של התל-אביב נעימה לי. גם כשהרחוב נראה כאילו הוא אחוז קדחת, אנשים נעים בתזזיתיות מפה ולשם, נראים אוטומטיים כמו בשיר ההוא של פורטיס, גם אז אני מרגיש שאווירה חופשית עוטפת את כל העיר, נותנת לכל אחד להיות מי שהוא, מה שהוא ואיך שהוא רוצה. אף אחד לא יפשפש לך בקרביים, אף אחד לא יסתכל עליך כאילו אתה מוזר, או סוטה. הפאנקיסטים בכיכר דיזנגוף הם חלק מהנוף. אף אחד לא יסובב עליך את הראש גם אם תלבש את הבגד הכי ביזארי. כשאני רואה שתי לסביות מתנשקות ברחוב, או שני הומואים הולכים אחוזי ידיים, זה עושה לי טוב, למרות שאין לי שום קשר לקהילה. כיף לחיות במקום ליברלי.
שיקראו לזה "בועה". קשקוש צבוע, בעיקר כי כל ישראל היא אסופה של בועות. גם לגור בירושלים זה בועה (מסוג אחר). לגור באיזה חור בגליל זה בועה הרבה יותר מנותקת מאשר במרכז של המרכז שהיא תל-אביב. גם בראשל"צ יש בתי קפה, שאני בטוח שישבו בהם גם בחודש האחרון ולדעתי הירושלמים יותר רגועים מאיתנו לגבי סכנת טילים, ובכל זאת אני לא זוכר מישהו שאומר כמה לא איכפת להם מזה שיש מלחמה כמה עשרות קילומטרים מהם. רוב אותם "שונאי תל-אביבים" נראים לי אנשים שנעלבים מהתחושה (המוצדקת, לרוב) שאנשי העיר לא ממש צריכים לצאת ממנה החוצה. אולי הם מרגישים שבעוד שעליהם נגזר לחיות כשלוחה של מקום גדול יותר, יש את החוצפנים האלה שממש יכולים לנהל חיים מלאים ושלמים בשטח של כמה קילומטרים.. אז הם ממקדים את כל הביקורת שיש על עיר אחת,ר עליה אמר לי פעם מישהו: "אנשים כאלה מסתכלים על תל-אביב כמו שבאירן מסתכלים על אמריקה". בדרך כלל כשאני שומע את ההשמצות האלה על העיר, אני נוחר בבוז ומאחל למשמיצים לגור באיזו עיר שינה או בפרבר ירוק ומשעמם. מגיע להם. לי, בית צמוד קרקע עם גינה גדולה, מוקף בירוק אף פעם לא קסם במיוחד. כמו לחבר שלי רועי, איכשהו האופציה הזו תמיד נשמעת לי הרבה פחות אטרקטיבית מדירה קטנה במרכז העיר, אפילו אם היא נטולת חניה. כשאני מבקר חבר ילדות שלי, שנמצא כבר עמוק בפאזה של אישה-ילדים-בית צמוד קרקע במודיעין-מאזדה מהעבודה בחניה, אולי אני מקנא בו על דבר או שניים, אבל ממש לא על הלוקיישן. לא הייתי מתחלף איתו, למרות שהסלון שלו הוא בערך בגודל של כל הדירה שלי. איכשהו תמיד היה נראה לי יותר חשוב המיקום האסטרטגי של המקום בו אתה גר מאשר גודל הבית והפאר שלו. ועם זאת, אני חייב להודות שלאחר שנים בהם היה הכי ברור לי בעולם שכאן אגור לנצח, בשנה-שנתיים האחרונות אני כבר לא כזה בטוח בזה. לא פעם אני מרגיש שאולי התעייפתי מהעיר. "אולי מיציתי?", אני שואל את עצמי, ולא בטוח בתשובה. "ומה אם אפגוש את אשת חלומותי, וזו תחליט שהיא רוצה לגור דווקא במודיעין?" אעדיף את העיר על פניה? פעם חשבתי כך. היום אני כבר לא בטוח. בכל זאת, זה לא מקרי שבשנה-שנתיים האחרונות אני לוקח כבר הרבה פחות חלק באותה פעילות עירונית אותה תיארתי קודם. לא בטעות אני פוקד פחות מועדוני הופעות מפעם, כבר לא מתמנגל ולא מתערבב. יותר ויותר אני מרגיש לפעמים שאני מוקף בזיוף, באנשים שמעצבים ומסגננים את עצמם כמו שעושים זאת למוצר. עייפתי? מיציתי? שבעתי? לא יודע. אולי. לא נראה לי. אומרים שלפעמים אתה צריך שיקחו לך משהו כדי להבין כמה אתה צריך אותו. יש לי הרגשה שאם פתאום אצטרך להעביר שבוע בכפר-סבא, אחזור לתל-אביב מורעב וצמא לכל מה שיש לה להציע. כן, אני עדיין מאמין שאם איכשהו אמצא את עצמי בזמן הקרוב במקום אחר - ארגיש שם אומלל. אבל מה עם עוד עשר שנים מהיום, 20 שנה לאחר שטרנספרתי את עצמי מירושלים? גם אז לא תיגמר לי הבטריה? גם אז ארגיש שכאן מקומי? פעם הייתי בטוח שכן. היום אני לא בטוח שלא. אז בינתיים, עד להודעה חדשה, אני כאן. מי שמעקם עכשיו את הפרצוף ומקשקש משהו על איזו "בועה" - שילך לגור בזכרון יעקב. שמעתי שנורא יפה וירוק שם. ביום חמישי יש בתל-אביב "לילה לבן". אבל אני בטוח שגם בזכרון יהיה נורא מעניין באותו הזמן. |