לפני כשנה החלטתי לעזוב את הדירה התל-אביבית שלי.

פנטהאוז מפואר בן חדר וחצי, שטחים עצומים של עשרות מילימטרים, בחורה בת 33 שמתענגת על חיי רווקות גרושתית- ומאושרת בכל ליבה על שהקירות אינם יכולים לדבר ולספר את חוויות היומיום והרפתקאות הלילה שהם ראו, שמעו והרגישו. העניין הוא, שהקירות הללו היו צבועים מספר שכבות צבע  המונעות מהם לנוע ואפילו ללחוש מילה או שתיים על המראות הקשים שראו.

לזה קוראים מזל.

וכך, בתהליך חיפוש קדחתני, האתרים "הומלס", "מדס" ו"יד "2, הפכו לאתרים המועדפים והאטרקטיביים ביותר במחשב הזועק שלי.

אחרי חודש של הומלסיות, ביום בהיר ומעורפל מחשבתית, הגיחה אל מול עיניי המשתהות, מודעת דירה רמת-גנית.

אני, שמעולם לא חלמתי חלום בו המילה רמת-גן קיימת, אני- שמעולם לא חשבתי שכף רגלי השמאלית תדרוך בניכר הרמת-גני הזה, אני- שלא האמנתי שכתובת דירתי בתעודת הזהות תתחיל באות ר', חתמתי אחרי מספר שעות על חוזה לדירה מחוץ לכותלי הקודש התל-אביביים.

הלם. שוק. עירפול. 

אני זוכרת שבועיים של החדרת חפצים אל ארגזים שלקחתי מהסופר הצפונבוני. שבועיים של נטישה איטית את דירת החלומות הממומשים שלי, בריחה אל הלא נודע, התמזגות פרברית, אפילה מנטאלית. הכל חדש לי. 

הגעתי לדירה הרמת -גנית שלי עם המוביל החסון שבחרתי בקפידה, ולאחר מספר שעות בהן כל הציוד שלי עבר באופן מושלם לדירה החדשה, הוא נטש אותי שם לבד והלך לו לשדות זרים.

 אני יושבת על ארגז, מעשנת בצרורות 4 סגריות ווג, כאות מחאה צפונבונית שהיוותה מבחינתי עבר שהסתיים לו לפני שלוש שעות ושומעת דפיקת דלת ראשונה.

זה היה בן זוגי השווה בטירוף, דאז.

לאחר שעה בה פתחנו ארגזים וסידרנו חפצים, החלו להיפתח נקודות אור אחרות בתוך כל הבלגאן הדירתי הזה.

תוך כדי ייצריות מתפתחת, אנחנו שומעים קולות עמומים שהזכירו את יונית לוי בכבודה ובעצמה ולא הבנו מהיכן הם בוקעים.

השווה שלי הציע שנארוז את עצמנו ונעבור דלת דלת בבנין כדי לבדוק מהיכן מגיעים הקולות היוניים האלה, וכך בדקנו בקפידה כל דלת ומעללליה.

ואז גילינו!

בדירה שמתחתיי, הוקם לו בתמימות אולפן חדשות וירטואלי, שמככבים בו חיים יבין ויונית לוי בכבודם ובעצמם.  אישה כבת 70, פתחה לנו את דלת ה"אולפן" לאחר שהבחור שלי צלצל צלצול ארוך-טווח על כפתור הזמבורה הביתי הזה, ואז התברר לנו שהיא ביתו של בעל הדירה, והוא, בעל הדירה –גבר נאה בן 94, לא שומע טוב, חובב טבע ומוחה בתוקף על מוצרי טכנולוגיה חדישים שבראשם מכשיר שמיעה סטנדרטי שיחזיר לחיים את הספרה 2 בכפתור הווליום שלו. 

בקשנו שקט, התחננו, בררנו בכל דרך ומקום אפשריים איך למנוע את החוויה העוצמתית הזו- אך  דבר לא הועיל.  אין מה לעשות.

כך זה נמשך. חודשיים שלמים של חרדת חדשות אשר חלחלה לתוכי ולא ידעה מנוח. ואז, בפתאומיות לא ברורה, החלו השידורים להיות שקטים מידיי עד למצב של שקט חרדתי. שלושה חודשי שתיקה שלא שאלתי אפילו מה סיבת קיומם.

החרדה אט אט נעלמה, השקט חזר להיות בחיי, האושר היה יומי ולילי. 

ואז הוא שוב חזר. הדיג'י בן ה- 94.

חזר לשדר מוזיקה ים תיכונית בנגיעות גלגלציות ומבזקי חדשות בני חצי שעה מטרידים.

כך כל יום משמונה עד עשר בערב.

ניסיונות לפתרון הבעיה הווקאלית הזו- עלו בתוהו.  המצב הוא להמשיך להיות פה או פשוט להמשיך הלאה. 

אני מחפשת כבר חודש דירה ברשפון. כבר חודש שאני מדליקה טלויזיה רק כדי לא לשמוע את קולה העמום של יונית, כבר חודש שאני מייחלת  ולו לטיפת קיר מושבניקי שותק ולא מגלה סודות ליליים...

שלח לי שקט טוב מוגן

שלח לי שקט מענן

שלח לי שקט ממוכן

לשמוע שקט לא מכאן

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה. 

 כנראה שיונה וולך גרה בדירה הזו מתישהו...