חזרת. להפתעתי אני שוב שומעת ממך. הקול שלך מזכיר לי נשכחות כאלה שכיף לחזור אליהם ומצד שני הפחד מהסטירה הבאה. אתה אומר לי מילים יפות, משכנעות ואני נמסה כמו חמאה.

בחודשים האחרונים והארוכים הייתי מאושרת. נכון שאני כותבת עליך, חושבת עליך ומוציאה את הכאב. זה כנראה השחרור שלי. אני משתחררת  ומנקה את העבר שהיו בו לא מעט טלטלות.

והנה שוב אותם פנים מביטים בי, אותן עיניים מהפנטות, אותו חיוך כובש גורמים לי להיחלש למולך.

ואני נלחמת בשארית כוחותיי להשאר במקומי ולא להתקדם לעברך. אני הרי יודעת שהפגיעה הבאה בדרך. והפגיעות האלה ממך קשות, צורבות ומשאירות חותם בליבי.

אתה לופט את ידיי בידייך החזקות. אתה מרים את סנטרי כדי שאהיה מספיק אמיצה להביט בך. אני מסיטה את המבט ואתה לא מניח. האם לא בידי הכח לסיים את הפרשה הזאת? איך זה שמשהו בתוכי יודע ובטוח שאתה תלווה אותי עוד שנים רבות. אם לא באופן פיזי לפחות במחשבות.