שריתוש...

הכל קלישאות בסופו של דבר ?

חחח

הקלישאות האלו תופסות אותנו לפעמים כל כך לא מוכנים.

כמה שלא ננסה להתנער מהן,

תמיד נמצא איזו קלישאה" שתתאים בדיוק לסיטואציה שאנו חווים.

אז,

קלישאות במהותן הן משהו שלילי ?

אולי הן בעצם מביאות אותנו להכרה ש... "אנחנו לא לבד, כבר עברו את זה לפנינו"...

ים סוף נשמה טובה,

לוקח עדיין אויר,

נושם עמוק ונותן לזמן ללטף לי את היום...

מאמין ב"סוף טוב",

(עוד קלישאה?)

שבוע נפלא,

גבר,

דברים מהלב... לעיתים היה נידמה כאילו חצאי משפטים... כאילו משהו נקטע..

וזה מעצים... כי הכל קלישאות בסופו של עניין...

אני מבינה (מאד). קח לך אוויר, תנוח קצת.. נראה אח"כ.

כמה שישמע מוזר,

אני קורא אותך,

מבין כל מילה,

מרגיש את הטעם...

ואין בי את זה.

אין בי את האנרגיות הדרושות.

עייפתי.

זאת האמת הפשוטה.

פשוט עייפתי.

מותק..

"הזמן הוא לא רופא, הוא רק מביא הקלה" (את זה שרה ריטה)

 לא, זה לא יהיה אותו דבר, זה יהיה הרבה יותר טוב. יותר עמוק. יותר חזק. ורק אם תעשה עם זה משהו,

 לא תשאר צלקת. אני מבטיחה לך.

זה עניין של התבגרות.. אתה נמצא בנקודת מפנה.

אתה יכול להיאחז באגו (על משקל "אף בחורה לא שווה שאני..." תמלא את החסר)

או שאתה יכול, לאזור אומץ, וצריך הרבה, להבין שאתה עכשיו גדל מילד ל-גבר,

להושיב אותה מולך ולהראות לה איך אתה באמת מרגיש. כל מה שאתה מרגיש.

מתחת לכעס - כי כעס זה רק הדרך שלנו להסוות כאב.

להראות לה את הגעגוע, והפגיעה וחוסר האמון שנוצר בך ולספר לה שאתה אוהב אותה ושזה לא הגיוני שזה יהיה הסוף.

מישהו איחל לי באחד החגים "שנה של התחלות חדשות" רשמתי לו ש:

כאדם שכותב גיליתי שהתחלות זה קל, אפילו קל מאד.

המשכים מרתקים, כובשים, לא צפויים, סוחפים, מרגשים

וסופים מקוריים, לא ברורים מאליהם,

זה כבר דורש כישרון ואומץ.

ואיחלתי לנו שנהיה מוכשרים ואמיצים.

מאחלת גם לך :-)

עדיין מדמם.

לא מסוגל לדבר איתה.

לא רוצה.

יודע שגם ככה,

לא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

כלום כבר לא יהיה אותו דבר.

הפצע הזה ילווה אותנו...

אולי,

רק אולי,

הזמן ירפא קצת את הכאב.

לא יודע,

צודק.

יודע.

האגו מדמם...

משהו בי נשבר.

לא מוצא טעם .

נשרף לי לאט לאט.

קשה לי ככה.

בחיים לא העליתי על דעתי שבמחי מילה/ משפט יגמר.

מתגעגע כל כך לעזאזל...

אין פה אהבה, יש כאן אגו ענק.

 אתה לא סולח על מה? על תחושת העלבון? עלבון.. היא העליבה אותך... מה אתה ילד?

ושלא תחשוב שלא הייתי שם: בי מכל העולם לאבד את האמון, אותי מכול-ן, להאשים בבגידה?

וההרגשה שאיך הם מסוגלים להאמין במשהו כזה עלינו, ותחושת העוול הנוראי.

יופי. עכשיו תנשום עמוק. היא טעתה. טעות קולוסאלית. אתה רותח ובצדק. אמהמה?

שאם אתה אוהב אותה ואם אתה אוהב את עצמך, תסתום את הפה לאגו שמחכה שיתחנפו אליו יפה יפה,

לך אליה - תגיד לה ה-כ-ל, שים שוב הכל על השולחן, בלי פוזות. תכעס. תראה - תביע, ותראה איך מהצד השני של המשבר מחכה קשר עמוק וחזק יותר.

כולנו טועים, כולנו פוגעים, כולנו נפגעים - אבל לא כולנו משתמשים בזה כדי לצמוח.