פעם הייתי בערב חובבי מוזיקה עם חבורת חובבי מוזיקה בבית של חובב מוזיקה. זה הולך ככה: כולם נכנסים לבית של חובב המוזיקה, נגנבים מכמות התקליטים שלו, מתפעלים מכמות הדיסקים, יושבים על הספה, מעשנים סמים, שומעים מוזיקה ומדברים עליה בצעקות, כי נורא רועש. במהלך הערב שמתי לב שככל שהשיחה מתמקדת בזמר פחות ידוע, כך היא הופכת לאיכותית יותר. משהו בסגנון כזה:
-אתמול מצאתי באוזן השלישית את התקליט האפור של ג'ון סטרנוביץ'-מיאו מאלף תשע מאות שישים ואחת.
-לא נכון! אח שלי, הוא ענק!
-אני יודע. יש שם גרסה אדירה ל"האוס אוף פילינגס".
-די! קורע! אקוסטית?
-אלא מה. הוא עבד באותה תקופה עם גיטרה דיינג'רפילד... אילומיניישן... פינג.
-די! -כן. חבל לך על הפנאי.
-אני מת. אתה חייב להביא לי לשמוע.
-אין בעיה. אתה יודע, זה מזכיר לי את השירים של דה מורנינג אין דה קופי משין רום, אבל בתקופת הגלאמור משין רום.
-רוק קלאסי במיטבו.
-במיטבו! תביא מאפרה, נמאס לי לאפר על עצמי.
-אין לי כוח.
אין ספק - איכות.
ככה יוצא שאני שונאת מוזיקה ואם כבר אני שומעת משהו, זה גלגל"צ. אני משוגעת על התחנה המפגרת הזו. קודם כל, אני תמיד נהנית לראות חובבי מוזיקה נגעלים ממנה. זה כמו לחטוף לואן-גוך את המכחול ולצייר לו את הלוגו של פוטושופ על המצח. אני בכלל אוהבת לראות איך זבל משתלט על העולם, בשעה שאמנים דופקים את הראש בקיר. מגיע להם, שימצאו עבודה במקום לזיין את המוח על גיטרות אילומיניישן. בכל מקרה, הפעם אתמקד בזמרים הישראלים בפלייליסט, כי אני אוהבת יהודים וגם כי אני אף פעם לא זוכרת את השמות של הנוצרים. אם כך:
נינט: האלבום "יחפה" מאוד יפה. באמת. נינט יודעת לשיר, וגם הלחן לא רע. עם זאת, יש בעיה קלה עם המילים. "כמו פרפר חסר כנפיים מתקרב אל מנורה" - מה קרה, התמלילן נתקע באמצע השיר, הרים את העיניים וכתב מה שהוא ראה? ואיך הפרפר הזה מתקרב? בצליעה, או שסתם עלה על כיסא? וזו רק דוגמה אחת, אני מתביישת לכתוב פה דברים כמו "ואנחנו סוג של יחד". לסיכום, האלבום מתאים למוזיקת רקע כשמנקים את הבית או כשמנסים להתאבד מול מנורה.
דין דין אביב: השם שלה נשמע כמו פעמון הדלת של משפחת גפן. אין לי כוח אליה.
מוש בן ארי: שעיר.
קרן פלס: אין לי מושג למה היא מתעקשת לסחוב אחריה לכל מקום את האורגן המטופש שלה, אבל כעיקרון אני בעדה. יש לה קול מתוק ושירים קליטים להפליא. היא גם די קובבה וזה מזכיר לי את עצמי. באופן כללי, אני נגד המושג "בוגרי רימון", זה תמיד נשמע לי כמו מישהו שהוציא את הנצרה, שכח לספור עד שלוש וכעת הוא מנסה לחיות עם התוצאות.
דנה עדיני: שרה מזעזע, אבל שחקנית טובה. נראית כמו סנטה קלאוס שהתגלח, עם האף האדום והענק שלה. שוב, אני בעד כל אחת שמזכירה לי את עצמי.
אריק ברמן: תותח על. אבל ג'ינג'י, אז שילך לחפש.
זמרים מזרחיים: הרי ברור שהעורכים האשכנזים של גלגל"צ משמיעים אותם מתוך פחד. תכלס, כולם נשמעים כמו חתול שזרקו אותו למדורה וכעת הוא מביע את הגיגיו. אגב, פעם ראיתי את איל גולן עושה חניה ברברס עם האוטו היוקרתי שלו. אין לי פואנטה לסיפור הזה.
מירי מסיקה: אני מאוד אוהבת את השיר שלה על זה שעכשיו חוזר בחזרה, אבל אין לי מושג אם היא מדברת על אבא שלה או על דוד שלה או על האקס שלה או על החוזר בחזרה שלה. בכל מקרה, יש לה נקודת חן באמצע הפרצוף, חי חי חי.
משינה: אתם זקנים, תמותו כבר.
רוני סופרסטאר: אפשר להפוך את השירים שלה להייקואים, זה יוצא מעולה. למשל:
תשאיר לי מואה מואה
תשאיר לי ג'גה ג'גה
אולי עוד או או?
תודו שזה עמוק.
שלמה ארצי: מה שאמרתי לגבי משינה, רק עם חרוזים.
זהו להפעם. תודה על ההאזנה וזכרו, שימו חגורות בטיחות גם מאחור. זה שלא נכנסים משם להיריון לא אומר שלא צריך להיזהר. שבת שלום. |