הטיול 

זו הפעם הראשונה שלה בשדה תעופה לבד, להוציא אולי את הנסיעות הארוכות לצבא, שתחנה אחת בהן בדרך היתה שם. כמה אירוני, דווקא בדרך לבסיס האפרורי, סמל חוסר החרות, היתה נאלצת לעצור בנמל התעופה ולצפות באנשים הנרגשים בדרך להרפתקאה מסעירה, או חוזרים ממנה.

הגיוס לצבא היה חוויה ראשונה של לבד - לבד באוטובוס, לבד בטירונות, לבד ברכבת. להסתדר בכוחות עצמך. בניגוד לעוצמת החוויה הזו היה גם הרבה שיתוף אינטימי להחריד, לא תואם, מחדד. שינה, צחצוח שיניים, מקלחות - במשותף. אכילה - במשותף, מטווח - במשותף.

היא מנערת את הפלאשבק הצבאי הזה במהירות.יורדת מן הרכבת בחשש מרוגש, מסתכלת היישר לשערי הנמל.

המון אנשים מסביבה, מאבטחים, עגלות. דשאים ירוקים מסביב, בתי קפה יקרים מדי. והיא, עם התרמיל השמנמן, עוצרת לרגע, מסתכלת ואוזרת כוחות לצעד הבא.

דו שיח ראשון למסע - "שלום".

- "שלום".

מהנהנת למאבטח וממשיכה פנימה.

בפנים ההמולה מתעצמת. אנשים כנמלים מתרוצצות, עוצרים לרגע להסתכל על המסכים וממשיכים בבהילות לעבר התור שלהם. גם היא מסתכלת. מוצאת את התור. הפעם לא הגיעה מוקדם מדי, אין לה מישהו שחשוב לה לשבת לידו. הפעם לא תחזיק יד לאדם בהמראה ובנחיתה. הפעם החוויות שלה ושלה בלבד.