הייתה לי פעם חברה שראיתיה

יוצאים היינו כשרוחות שַׁרְקִיָיה

נושבות בין הערביים.

שותים התה המהביל וּמשׁקשׁקים רגליים,

בים של תל-אביב.  

והיא הִלְכָה מן הנמל אל הנמל

גוֹמאת המרחקים ומחכה

לאהוּבה אשר נָפַל חָלָל

אותי השאירה מיוּתם,אין בי רוּח 

לה אין זמן,הנֵטֶל להניח.   

הייתה שׂוֹחֶקת,מעיפה מַבֳּט על עָלמי העיר

לא עוד! כּיסְתה עצמה יגוֹן גִּילהּ

סָפְדה חייה במגילה,עזבה נמל הכרך.

עטפה שתיקה ללא הסבר ברחה מָהִיר

ואין אותה דּוֹבֵר.   

כל רצונה לאהבה צוּמצם לעין ערוֹך,

נותרה רק צל שבור המחפש במערוֹך

את שאבד ביום אכזר.

ואין בעיר ואין גם כפר עוד להלך

אָבַד לה זה הבַּעַל הגיע המוֹלֶך.  

הייתה לי פעם חברה שראיתיה

יוצאים היינו כשרוחות ׂשַרְקִיָיה

מְצננות היו את חוֹם לִבָּה

והיא שִׂחְקָּה והיא ידעה האהבה

שנִסְתיימה עם עֲלוּמֵיה.