הליכתו ברחובות עמוסים, מלאי אנשים חסרי פנים, רק הדגישו את אפלוליותם הנצחית, גוש של חושך בין קירות בניינים מתקלפים. מוחו אבד בין שבילי הזיכרון ועורו נשא את מגע שפתיה, את הבל פיה, את אצבעותיה התרות אחר המקום האבוד של נשמתו.
בביתה עמד ריח של אבק שחור, של קור והיעדר. ואילו גופה הצמא הקרין רוח של פאם פאטל, של בדידות קורנת. שבוי היה בבית כלא של מילים ובקולה הבטוח הצהירה שיש בתי כלא גרועים מזה. שנותיה רבות היו משלו אך גופה קרן הילת אור בלתי אפשרית. נשאב הוא לגעת והיא עטפה אצבעותיו בגופה, עד אשר חש בדופק שרעד מתחת לעורה הלבן. היא לא ביקשה דבר מלבד את הרגע, ואז שלחה אותו לדרכו. מבעד לדלת ביתה העלוב שנסגרה מאחוריו חש בנוכחותה הדוממת. עמד שם עוד רגע ואז יצא אל גיא הצללים הצר,
עיניו מורעלות בדמעות. |