כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    העיקר שטום בסדר. בבית צבי

    3 תגובות   יום שלישי, 1/7/08, 11:01
    אני זוכר שפעם אמרו לי משהו על המחזה הזה בלונדון אך לא הזדמן לי לראות אותו. המחזאית לוסי גנון אמרה בזמנו שלמרות שראתה רק מחזה אחד כל חייה, ואחרי שהייתה שוטרת ועובדת סוציאלית ראתה בעיתון הזמנה לתחרות של מחזאים חדשים, והחליטה לכתוב מחזה ולשלוח אותו לתחרות, ומאז הפכה לשם דבר. ב1988 היא זכתה בפרס ע"ש ריצ'רד ברטון והמחזה הזה שלה, הועלה בהצלחה ענקית בלונדון ועבר לכל התיאטראות בערי השדה. בהמשך עובד המחזה לסרט טלוויזיה ומאז השתלבה גנון בעולם הקולנוע וטלוויזיה הבריטי להם כתבה כמה וכמה תסריטים. המחזה הזה לא הוצג על במות התיאטרונים בארץ. מצד אחד קשה להבין איך ויתרו על מחזה טוב כל כך, אך מצד שני אני יכול להבין את הפחד מפני הנושא הלא קל. המחזה עוסק במשפחה המתאחדת כולה לטיפול בבן שנולד משותק מוחין. אחרי שנולד הילד הנכה נולדה להם עוד בת בריאה. המחזה מתחיל כשהבן כבר בן עשרים וארבע. כלומר שנים רבות של טיפול אינטנסיבי עברו על המשפחה. צעיר היושב על כיסא גלגלים אינו מסוגל לזוז לדבר או לתקשר בכל צורה. כל מה שהוא יכול זה להשמיע מיני הברות מקוטעות. לכאורה המשפחה מתפקדת, ומטפלת בו היטב. הסדקים נראים רק בפרטים הקטנים. מכיוון שכמעט ואי אפשר לעזוב אותו לרגע כל חייהם מתמקדים בטום. הם צריכים להלביש ולהפשיט אותו. לרחוץ אותו ולהחליף את שקיות השתן שלו. לחתל אותו. להאכיל אותו. לעשות לו פיזיותרפיה כמה פעמים ביום. ועוד מיני טיפולים. חלק מהטיפולים אכן נעשים על הבמה לעיני הצופים. וויני וג'ק הוריו של טום באמת מטפלים בו מצוין, אך הם אינם יכולים לפתח אליו שום יחס של ממש. האימא מכוונת את כיסא הגלגלים עליו הוא יושב שיעמוד באופן קבוע מול קיר ולא ליד חלון כדי שטום יוכל לראות קצת מהגינה או מהרחוב ויספוג גם גירויים חיצוניים. וויני החליטה בשבילו שהשמש מפריעה לו. השאלה אם היא מתביישת שיראו אותו בחלון לא עולה כלל. מכיוון שכל מערכת החיים שלהם נעה סביב טום אין להם זמן לפתח את היחסים שביניהם. הכל נסב סביב טום. היחידה האוהבת אותו באמת היא אחותו הצעירה ממנו בשנה. היא מלווה את התבגרותו בכיסא. היא הראשונה והיחידה המתייחסת לעובדה שבגיל מסוים התחיל להתעורר עם זקפות בוקר. ההורים לא רק מתעלמים אלא אוסרים עליה להתייחס. ולא, אין שם שום רמזים לגילוי עריות, היא פשוט שמחה בשבילו שמתחת לנכות ולאילמות כן מתפקדים תהליכים. הטענה המרכזית שלה נגד הוריה שאמנם מטפלים בו היטב מבחינה פיזית אך הם אינם מדברים אליו. משאירים אותו בתוך מדבר. לתוך המערכת הסגורה הזאת נכנס סטיבן, עובד סוציאלי הבא לבקר את המשפחה. הוא זה המכניס את הדרמה המוליכה את המחזה. בהתחלה הוא מנסה לעזור למשפחה, ליצור לה מצב שיוכלו לצאת לחופש לכמה ימים אך הם מסרבים להתרחק מטום. בצורה שאיננו יכול להסביר אותה סטיבן מגלה בום סוג של קסם והוא נשבה בו. הוא איננו יכול להפסיק לחשוב על טום ועל המשפחה. הוא רוצה למצוא פתרון והמשפחה דוחה כל ניסיון. במקום להקל הלחץ המשפחתי מתגבר ועולה אל פני השטח. עד לשיאים הדרמטיים שאותם אמנע מלספר. זה אחד המחזות המרשימים ביותר שראיתי לאחרונה, למרות שאיננו חדש. למרות שרוב הפעילות על הבמה היא ריאליסטית ויומיומית הטקסט נמצא ברמה הרבה יותר גבוהה מהשפה המצופה מהמשפחה הזו. באחד הוויכוחים ג'ק, אביו של טום, מצטט שיר של ט.ס אליוט. וכל השפה המדוברת מכילה רבדים גבוהים אחרים. לא פואטיים אלא שפה שאיננה מחכה שפת משפחה ממוצעת. הפער שבין השפה בה מדובר המחזה ובין הדמויות מעלה את רמתו של המחזה אל מעבר לעוד מחזה ריאליסטי מסחרי העוסק ביחסי משפחה. זאב לוי התפאורן יצר על הבמה דירה שלמה ומרוהטת של משפחה שעיר בורגנית מהמעמד הנמוך. אפשר לומר כמעט משהו שנראה קצת פחות מריהוט של איקאה. הוא יצר שם את חדרו של טום. חדר מגורים מטבח עוד חדר קטן, כנראה של צ'ארלי אחותו של טום ובפינה אחת את משרדו של העובד הסוציאלי. ובקדמת הבמה גן קטן. למרות כל זה הבימה איננה כבדה ואפילו די אוורירית ומאפשרת משטחי פעולה רבים. אלון טיראן הבמאי הצליח להדריך היטב את השחקנים שעמדו לרשותו. אך לא תמיד הצליח להקפיד על גבולות מקומות ההתרחשות. השחקנים עוברים את חצית החדרים ובמקום אחד למשל צ'ארלי יושבת על כיסאו המופרד של העובד הסוציאלי במשרדו כשבכלל לא ברור אם היא שם באמת, אם היה צריך להפריד אותה אפשר היה להושיב אותה לבגן למשל. הוא להכניס אותה לחדרה. אך מעבר לזה מכיוון שהמחזה כל כך טוב ההצגה זורמת ומצליחה לרתק ולגעת ללב. תפקידו של תום הוא כפוי טובה. מצד אחד כל המחזה נסב סביבו, אך הוא עצמו יושב על כיסא גלגלים בצורתו המעוותת ואינו פוצה פה מלבד כמה מלמולים. רק פעמיים לאורך המחזה כשהוא לכאורה לבד הוא ממלמל כמה מלים מובנות המגלות שהוא מבין את המתרחש סביבו ואת העובדה שיש לו נשמה עשירה. מכיוון שטום נמצא על הבמה כל הזמן התפקיד דורש ממנו מאמץ פיזי עצום. אסור לו לתת מנוחה לשריריו אפילו לרגע. פיו המעוות, ראשו הנטוי בזווית קשה מאוד, ידו המעוותת. אסור לו לשכוח לרגע., בבגדיו הלבנים וגופו המעוות הוא תופס מקום מרכזי. את טום שיחק שי ארזואן ארך הגפיים. הוא מצליח להרשים בתפקיד בלתי אפשרי כמעט. כשברגעים מסוימים הוא מנסה ולא מצליח להביע משהו דמוי חיבוק למשל אך ידיו לא נשמעות לו. הא מצליח להעביר למרות אילמותו ראשו המוטה לאחור בתנוחה בלתי אפשרית כמעט איזו מהות של רגש. את כאב הלב האמיתי חווה סטיבן, העובד הסוציאלי. הוא רוצה לעזור למשפחה. הוא מבין את התעללויות הקטנות והגדולות שהם מתעללים בטום, ובעיקר הוא רוצה לעזור לטום. הדרך היחידה שהוא מצליח להסביר את טום לעצמו היא כשהוא מדמה אותו לסוג של ישו סובל. הוא נכבש בצורה כמעט דתית. דניאל סליצר מצליח להיות נוגע ללב. לגרום לנו להאמין עד כמה שאכפת לו. מיכל פוליצר. שיחקה את צ'ארלי. אחותו של טום. היחידה במשפחה הדואגת לו באמת, אוהבת אותו כמו שהוא. יש בה את הרבגונית להיות גם נערה מודרנית גם אחות דואגת היא מרשימה מאוד וכובשת לב דבי יבלונקה שיחקה את וויני. האימא. תפקיד קשה ביותר של אישה שמצד אחד מנסה לשמר תדמית של משפחה נורמאלית. של אישה מסודרת מאוד בת המעמד הבינוני. ומצד שני היא כל הזמן על סף התפרצות. היא שומרת ונשמרת. בסצנות השקטות שלה היא טובה מאוד, בסצנה של התפרצות ההיסטריה שלה הופכת להיות קשה הקול " בורח" לה. אך יחד עם זאת היא משכנעת ועוזרת ליצור את האווירה המשפחתית המודחקת. את ג'ק משחק אבי עדווי. עכשיו אחרי שראיתי אותו כבר בכמה וכמה תפקידים התחלתי להבין את דרך העבודה שלו. הוא תמיד מרשים, אך באופן מצטבר נראה כאילו הוא עושה תמיד את אותו דבר ואינו מנסה לגוון. אך האמת היא שאפשר לחשוב שהוא בא מבית ספר למשחק באנגליה. שם מלמדים את שיטת ה "אנדר אקטינג" הוא בעיקר מרמז את הדמות. אך דבר נוסף שהבנתי ואני מקווה שאינני טועה וזו כוונתו באמת. לאבי יש כבוד גדול לטקסטים שלו. בכל הפעמים נראה היה שחשוב לו להעביר את הטקסט בצורה הברורה והנכונה ביותר, והטקסט כמו שהוא אומר אותו בונה לו כמובן חלק גדול מהדמות. על דבר אחד אני מוכרח לכתוב פעם, ואני חושב שזו תהייה פעם מתאימה. אני מבין את הצורך של אנשים צעירים להיות אופנתיים בחייהם שמחוץ לבמה, אך דומני שעל דבר אחד הם צריכים לוותר. לשחקן אסור לקעקע את עצמו במקום בולט. תשומת הלס והעין נמשכים אל הקעקוע שלרוב איננו מתאים לדמות או לתקופה ומסב ומנתק את תשומת הלב של הצופה למקום שאין סיבה לעיניו לנדוד אליו. ואם לחזור להצגה, הרי שזו הצגה מרגשת באמת. נוגעת ללב ויש לה משהו להגיד על נושא הסבל שעוברת משפחה המטפלת בילד שנולד נכה. זה שזה מחזה מצוין כבר אמרתי קודם.
    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/7/08 11:38:


      בית צבי מעלה את ההצגות שלו לעשר או חמש עשרה פעמים בלבד בדרך כלל.

       תמהרי חיוך

        5/7/08 10:24:


      היי דני, כתבת מאלף, כרגיל. רשמתי לפניי לחפש את ההצגה ולקנות כרטיסים.

       

      תודה.

        3/7/08 11:36:

      ביקורת נוספת-העיקר שטם בסדר

       

       

      תיאטרון בית צבי מציג את המחזה "העיקר שטום בסדר"מאת המחזאית הבריטית לוסי גגון שהפכה למפורסמת בשנות השמונים המאוחרות בזכות מחזה זה .היא היתה בין השאר קודם לכן עובדת סוציאלית וכך בתפקידה זה היתה עדה לסבל של משפחות בהן יש ילד נכה בכל צורה שהיא.
      הסופרת מציינת שדמות העובד הסוציאלי -סטיבן במחזה אינה היא עצמה.
      המחזה מטפל בצורה רצינית ביותר ונוגעת ללב בבעיה שנתקלים בה משפחות רבות והשרות הסוציאלי המטפל בה כאשר יש במשפחה בן משפחה נכה כרוני.
      טום הוא פגוע מוחין. אינו מדבר .אינו יכול לדאג לעצמו ואינו יכול לתקשר עם הסביבה.הוא בן 24.
      כאשר היה בן 13 חודש נולדה לו אחות.
      המשפחה טיפלה בו היטב ,בצורה מסורה לדעתה אך זמן הרב של הטיפול מעייף ומיאייש .
      הטיפול שמטפלת המשפחה בטום הוא בלי להראות לו רגש של אהבה,רגש חם,רגש של התחשבות במצבו.
      אמנם טום אינו מדבר אך נראה שהוא מרגיש משהו, שעדיין יש בו את התחושה הנכונה.
      כל חיי ההורים מיום היולדו של טום סובבים בטיפולו שלדעתם זה יעודם.
      לאחר זמן כה רב של טיפול יום יומי הם אינם מצליחים להתמודד עם המצב .הם מותשים.הן אינם רוצים לקבל עזרה  מעובד סוציאלי או כל עזרה אחרת כי זה בנם ולדעתם הם יכולים לתת לו את הטיפול הטוב ביותר.
      העובד הסוציאלי מבחין בסימנים של התעללות בעורו של טום .הוא אמנם מבין את המצב של המשפחה אך מבין גם את הצורך לדאג לטום ולצרכים שלו.
      האמא מעמידה את עגלת הנכות בה הוא נמצא כל הזמן במצב של קבע מול הקיר וטום נאלץ לראות רק זוית זו.
      היא אינה מאפשרת להזיז את העגלה כך שטום יראה גם את אור השמש ,הגינה,הטבע בחוץ.
      האם יש בזה רמז שהיא מתבישת בו ,אינה רוצה שהחוץ יראה אותו או אולי היא מעונינת לבודד אותו מהחוץ כדי לשמור אותו לעצמה בלבד.
      האב למרות שטוען כי אוהב את בנו כועס עליו מדי פעם וכעס זה נראה על גופו של טום בצורת סימנים כחולים.
      ההורים אינם מוכנים  לקבל את העזרה המוצעת להם או לפחות לצאת לחופשה  כל שהיא.
      הבת היא היחידה הרואה את המציאות כפי שהיא .היא רואה את יחס ההורים אל טום. הם אולי אוהבים אותו אך לא נתנו לו אפילו פעם אחת נשיקה,חיבוק או ליטוף מענג.
      הם נותנים לו את האוכל אך רק מה שלדעתם טוב כגון דייסה בלבד ולא אוכל חתוך מוצק טעים ומגוון יותר.
      האם זה בא מתוך דאגה,רוע לב,או אולי לחסוך מעצמם טירחה מיותרת.או אולי חושבים שזה הטוב ביותר לטום.
      בחום והאהבה שהבת נותנת לאחיה הם רואים דבר חריג לא מקובל ולא נאה אולי גלוי עריות.
      אהבת הבת אל אחיה היא כנה היא של אחות אל אחיה ללא כל כונה נסתרת.
      לפי סטיסטיקה שקראתי רבות הן המשפחות שאינן מוכנות לקבל עזרה מהעובד הסוציאלי .
      הן חושבות שבאפשרותן להתמודד במצב הקשה ולתת את הטיפול הטוב ביותר לנכה האהוב אך מתברר שבסופו של דבר טיפול כזה מתנקם בנכה עצמו. הוא אינו משוקם.מצבו אינו משתפר גם במקרים שזה אפשרי וזה גורם סבל מיותר הן לנכה והן למשפחה.
      הצגה קשה,מרגשת מבוצעת היטב על ידי כל המשתתפים בה וכדאי ביותר לראותה.
      התפאורה-זאב לוי נאה ביותר. היא מראה פנים של בית בצורה מדורגת בה יש חדר לכל אחד מבני המשפחה.
      למרות ריבוי החדרים יש מרחב פעולה לכולם ולא מורגשת צפיפות על הבמה.
      בצד הבמה הוצב שולחן של העובד הסוציאלי.
      הבימוי מצויין.הוא קיצבי וזורם,ריאליסטי ביותר.התפאורה מאפשרת לו להראות כל מה שכל אחד מבני המשפחה עושה בבית. ההדרכה שקיבלו השחקנים מעולה.
      טום-שי ארזואן אינו מדבר . נמצא על הבמה לאורך כל ההצגה ועל כסא גלגלים ולא רק זאת אלא פניו ,פיו,ידיו וגופו מעוותים בצורה  ריאליסטית ביותר המעוררת  כבוד לשי. תפקיד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית והוא מתמודד איתו בצורה מושלמת ויפה ביותר.הוא נותן משחק מעולה בתנועות של איש נכה פגוע מח.
      צ'רלי -אחותו  משחקת משחק יפה, מרגש מלא חום אהבה וטבעיות.חושבת על אחיה בן ה24 "התקוע" בגיל זה עם אבא ואמא.כאשר סוף סוף הוא מוציא מילה מהפה הוא קורא לסטיבן ולא לאבא או אמא.אהבה של אחות כמה שהיא מסורה אינה יכולה להספיק ואינה תחליף לאהבה של אמא.
      וויני-האם- הילה ספורטס משחקת טוב ובחינניות אך משום מה בכל פעם שרואה אני אותה בהצגות שונות מרגיש אני שיש משהו בתנועותיה העושה את משחקה כאילו לא אמיתי -תיאטרלי. יש בתנועותיה מלאכותיות מסוימת .תנועותיה חדות מדי ,לפעמים מקוטעות.צורת הדיבור לפעמים לא טיבעית וזה בפוגם באמינות הדמות המשוחקת.
      הבת באה בטענות אל אמה כי לא נתנה לטום חום אהבה אלא רק טיפול אולי מתוך רחמים אך לא מתוך אהבה.
      ג'ק -האבא אבי עדווי-שחקן אופי נהדר שתענוג לראות את ביצועיו.הוא אומר על הולדת טום כאילו ותקעו לו חרב כשראה אותו  וידע את מצבו.למראית עין רוצה לתת לבנו קצת פרטיות וכבוד עצמי.הסוף הוא שהוא נשבר ומוצא פתרון-שיהיה סוף שיגמר כל הסבל. אינו מבין איך זה קרה שהוא והמטפל הפכו להיות אויבים.
      סטיבן-העובד הסוציאלי-עומרי גלאון שיחק את המטל עליו היטב.הוא יודע שכשיש ילד נכה במשפחה כל המשפחה נכה.
      למרות רצונו אינו מצליח לתקשר עם המשפחה.הצעתו היא להשאירו לטיפול השרות ולהמשיך בחיים שלהם אך אין שומע כי הדבר היחיד שיש למשפחה זה טום.
      נשאלת השאלה מה עדיף האם טיפול מסור לדעתם של ההורים או טיפול מחוץ לבית כדי לשחרר קצת את ההורים מהדאגה והלחץ.
      לראות או לא לראות:הצגה מרגשת,יפה,אנושית וחובה לראותה גם ע'י עובדים סוציאליים,משפחות בהן יש מקרה דומה וסתם אוהבי תיאטרון טוב.
      נכתב על ידי elybikoret , 3/7/2008 00:34  

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין